שלמה נצמד לקיר, ממש ניסה להבלע בו. לא מעיז עדיין לזוז, חש את נשימתו הכבדה והנרגשת של אביו על כתפו, הוא שמע את הדי פסיעותיו של השומר הגרמני מתרחקות ממנו, ומיד לאחר מכן את לחישתו של אביו לתוך אזנו- "רוץ, עכשיו!". כעבור 20 שניות של ריצה שפופה נפלו שניהם מתנשפים ומיוזעים על רצפת מרתף המסתור החשוך שלהם, ויכלו רק לשמוע את אנחות הרווחה של אמו ושל מרינה, אחותו, לפני שעיניהם התרגלו לחשיכה, כדי לראות את הבגדים החגיגיים שלבשו לכבוד היום הקדוש, יום כיפור. "אני מצטער, חנה", פנה אביו לאמו לאחר דקה של שקט, "את מבינה שלא יכולתי לוותר על מניין היום", הוסיף כמתנצל. שתיקה ארוכה. המחשבות בחדר נדדו למקומות שונים- הגטו, הצום, המחלה של מרינה, ובעיקר מה יהיה... "אבל זהו", שבר חיים, אבי המשפחה את הדממה בטון החלטי, "הגרמנים אמרו לכל היהודים להתאסף מחר בוקר באומשלגפלץ (-כיכר המשלוחים), ואנחנו נאסוף את החפצים ונלך לשם. הרי במוקדם או במאוחר ימצאו את המחבוא שלנו, ואז יהרגו אותנו בוודאות. את כולנו. מחר הם יוציאו רכבות מהגטו למחנות עבודה. נבקש להשאר ביחד. אני בטוח שגם יתנו לנו יותר אוכל, אנחנו הרי צריכים לעבוד בשבילם". שלמה נזכר בארוחה המפסקת של אתמול בערב. פרוסת לחם ותפוח אדמה לכל אחד כן, תפוח אדמה שלם- הם שמרו שיהיה לכל אחד, לפני יום כיפור. אמרו לו שהעבודה במחנות קשה, אבל לפחות יקבלו מספיק אוכל. הוא התחיל לדמיין את ארוחת הבוקר שלפני היציאה ליום העבודה. "אי אפשר להמשיך ולברוח כל הזמן", קטע אביו את חוט מחשבתו, "מחר נצא מכאן". ועכשיו הוא כאן. יושב בצריף, חושב. איך לא הבין אז שלוקחים את מרינה החולה ואמא החלשה לתאי הגזים. אבא התעקש שישארו כולם ביחד, והוא אמר לו שיעזוב, לא משנה, אבל אבא צעק וצעק, ו... ואז בא הקצין ההוא, ו... שלמה פרץ בבכי חרישי. הוא התקשה לשאת את המחשבה. עברו שלוש שנים ושבעה מדורי גיהנם, ורק הוא נשאר מהמשפחה, יושב כאן, ביום כיפור, לא אכל כבר שלושה ימים, לא יודע מה לחשוב... להמשיך או לא? ובשביל מה? אין לו כלום בעולם, שום דבר, מה יעזור לו אם יחיה עוד יום או יומיים או חודש, אפילו שנה? להמשיך, לכרות עצים בשלג, לחטוף מכות, לקלף את הכינים מהעור היבש, וההשפלה... אוי, ההשפלה... זה היה הכי נורא. זה שבר אותו ממש. כאב לו, גירד לו, היה לו קר, הוא היה רעב, אבל לעשות אותו כמו בובה? להתיחס אליו כמו אויר? עוד מספר סידורי? מה אני עושה פה? הוא שאל כל הזמן, אבל ידע את התשובה. שאל את עצמו כדי לענות, כדי להזכר, לא להשבר חס וחלילה. הוא יודע. זאת ההבטחה. הוא לא הפסיק לשאול, כדי לא לשכוח. בבוקר האחרון שלו עם המשפחה, אז, לפני 3 שנים, לקח אותו אביו הצידה ואמר לו- "שלמה, אני לא יודע מה יקרה, מה יהיה ולאן נגיע. אני רק מבקש ממך שתבטיח לי שני דברים. קודם כל והכי חשוב זה החיים שלך, שלמה. לא משנה באיזה מצב תהיה ואיך תרגיש- תמיד תמיד תשאר חי. תנצח. תשרוד. תמשיך. לא חשוב מה יקרה. דבר שני, שלמה, אתה יהודי. נכון שלא היינו דתיים מאמינים, ולא שמרנו בד"כ מצוות, אבל לאיפה שלא תתגלגל, במלחמה עצמה או אחריה- תמיד תזכור שאתה יהודי". כן, בטח שהוא זוכר את זה, המילים האחרונות של אבא שלו, איך אפשר לשכוח? ויותר מזה, הוא זוכר את ההרגשה. החשמל הזה שזרם לו בגוף כשאמר לאבא שלו שבטח שהוא ישרוד, ושיהיה טוב, שלא ידאג. הוא השתדל אז להשמע יציב ורגוע, אבל בפנים... בפנים הוא צעק. לא הוא, משהו בו סער, קפץ, ירד ועלה... את ההרגשה הזאת הוא לא יכול לשכוח. גם אם הוא מאוד ירצה, והשוטר הגרמני יתפוס יום רע במיוחד... אין סיכוי, הזכרון של ההרגשה פשוט מחזיק אותו, משאיר אותו חי כל רגע ורגע, זה הוא בעצמו. למחרת בבוקר היה יום כיפור. אחרי 3 ימים שהרעיבו אותם, בכוונה, הביאו להם אוכל. ובשפע. לחם, מרק, הרבה מרק. נתנו אפילו חמאה לשים על הלחם! ואנשים זחלו בשארית כוחותם, ואכלו, אכלו, לא החזיקו מעמד... ורק שלמה, מצטנף לו בפינה, שואל ועונה, כדי לא לשכוח. לרגע לא חשב ללכת ולאכול... מה פתאום, ביום כיפור? והוא נזכר בדמיונות שלו על ארוחת הבוקר שלפני היציאה ליום העבודה... בטח, הוא חושב לעצמו, הרי הם חייבים לתת לנו הרבה אוכל, אנחנו עובדים בשבילם... ושוקע במחשבות על יום כיפור ההוא, לפני 3 שנים... כמה השתנה מאז.. פתאום הוא שומע מלמול מהול בבכי כמה מטרים לידו. הוא מעיף מבט- שני יהודים מבוגרים שהוא הכיר מהעבודה ביער, ישבים שם וממלמלים תפילת יום כיפור, מזכירים לו את ריח הטלית של אביו, כמו אז, לפני 3 שנים... הוא מתקרב אליהם, וחוזר על המילים- "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו... מי באש ומי במים, מי ברעב ומי בצמא..." ומי בכולם? חשב שלמה, מי בכולם? אנחנו בכולם, כן, אנחנו פה באש, במים, ברעב בצמא, ברעש, במגיפה, בקצם ולא בקצם... והשניים מתחילים פזמון חדש, מנגינה שמחה, קצבית משהו- "וכל מאמינים שהוא זוכר הברית, החותך חיים לכל חי.." ושלמה מנסה לחזור על המילים לשווא, מרגיש איך לאט לאט הוא שוקע בשינה, תוהה בעירפול למי בדיוק חותכים עכשיו את החיים... כעבור חודשיים הפציצו את תאי הגזים, ולקחו את האסירים לצעדת המוות. עד עכשיו שלמה לא יודע איך, איפשהו הוא מצא את עצמו משתרך בין שער הברזל הכבד וגדרות התיל, לבין שיירת האנשים האינסופית, שהסתיימה מאה מטר מולו, ופתאום, כאילו מישהו משך אותו, זינק מתחת מגדל השמירה, וחמק לעבר היער. הוא רץ ורץ ורץ עד הערב, רק להיות רחוק מהמחנה, עוצר כאן כדי לאכול שורש בולט, שם כדי לשתות מי שלג שהתמוססו בידו, וזחלו לאט לאט לאורך זרועו החשופה, חודרים אל כותנתו, ומצננים את גופו. הוא לא זכר כמה זמן שהה שם ביער, כל חשבון הימים השתבש במוחו, והוא כבר לא יגע להשיב אותו לתיקנו, רק ידע שיותר משבועיים היה שם, ופחות מחודש, לפני שמצא אותו איכר פולני חביב. טיפל בו כראוי, האכיל, השקה והלביש אותו, עד שחזר שלמה לאיתנו, הודה לו על שהציל את חייו, והלך. לאן הלך לא ידע, רק לאן שיובילו אותו רגליו. הלך ונדד מעיר ולכפר ומכפר לעיר, שדות אינסופיים, הרים וגשרים. לפעמים עצר בבית של מכניסי עוברי דרכים, ואסף מעט מזון להמשך הדרך, רוב הזמן ישן על מצע עלים ואכל פירות, או צד חיות קטנות. כעבור מספר חודשים של נדודים לעבר דרומה של המדינה, הגיע לרומניה. הרבה אי סדר ובלבול שררו באותה שעה באירופה וגבולותיה הפנימיים, והוא הצליח בנקל לעבור את גבול המדינה, ובאושר הלך לחפש אחר מקום בו גרים יהודים. מדוע יהודים? כי הוא הרי צריך לדעת מתי החגים, שיחוג אותם, ומתי יום כיפור חל, כי הרי יום כיפור זה היום שלו, ואי אפשר שיום כיפור יעבור עליו באכילה, חס ושלום. כן, הוא, שלא שומר מצוות, ולא מאמין, אבל יום כיפור בשבילו הוא משהו מיוחד, מעל ומעבר יום או חג רגיל בשנה, כך הסביר לכפריים הגויים שפגש בדרך. הכפריים הסבירו לו איך להגיע למקום משכנם של שתי משפחות יהודיות, שנמלטו גם הם מאימת המחלמה, והשתקעו בפרברי רומניה, כ-50 ק"מ דרומה משם. הוא מצא את אותן משפחות כעבור שבוע, וזכה לקבלת פנים נדיבה וחמה מהמארחים. שלמה החליט להשאר שם, בכפר ברומניה אצל אחת המשפחות, ולעבוד למחיתו בגידול צאן ובקר. כ"ג אייר תש"ח בוקר, שלמה יוצא עם העדר למרעה הסמוך לכפר, כמו כל יום. לפתע הוא רואה בצד הדרך אדם זקן, שפוף, מזוקן, הולך לו לאיטו. הזקן הרים את ראשו מהקרקע, וברגע שראה את שלמה, התחיל לצעוק לעברו- "בא, בא הנה, בשורות טובות לעם היהודי!". מי זה? חשב שלמה, איך הוא יודע שאני יהודי? אולי הוא מכיר את המשפחות כאן... ואולי זאת סתם מלכודת? לא, המלחמה כבר נגמרה... שלמה החליט ללכת לעברו, הוא צעיר וחסון, והזקן לא יוכל לעשות לו שום דבר ממילא. כשהגיע אליו, פתח הזקן בריקוד משונה, והחל לשיר שיר לכת עממי, צוחק ומאושר. "מה קרה לך?", שאל שלמה "הכל בסדר? אולי אתה צריך עזרה?". "לא, לא אני צריך עזרה", ענה הזקן בקול עליז, והמשיך לרקוד, "אתה זה שצריך עזרה. איך תגיע למדינת היהודים?". "ממ..מה? על מה אתה מדבר?", "אני כבר זקן וחלש, אני לא אעמוד בדרך, אבל תסתכל עליך, אתה יכול לעלות למדינת היהודים! מה, לא שמעת? יש ליהודים מדינה שלהם בארץ ישראל! זהו יום חג, אתה שומע? מדינה ליהודים!" שלמה חשב שנטרפה על הזקן דעתו, והציע לו לבוא איתו לבית, ולשתות משהו, אבל הזקן היה נחוש בדעתו, והמשיך לרקוד ולפזז. לפתע הרצין הזקן, והסתכל על שלמה במבט חודר- "תקשיב טוב, בחור. אלפיים שנה חיכינו. הצלחנו להקים מדינה ליהודים. לא עוד שואה, השפלות, ייסורים. כל מי שיכול חייב לקחת את עצמו ולעלות לשם. זאת החובה שלנו, ניצלנו מהשואה, ילד. חייבים להמשיך בדרך הטובה ביותר, ולהראות לכולם שאנחנו לא נשברים. אתה מבין עכשיו? רצית לנצח את הנאצים? אז זה הניצחון שלנו. לא רק שהעם היהודי נשאר, יש לו גם מדינה, ארץ, אף אחד לא יפגע בו. זה הניצחון שלנו. ניצחון על הגרמנים, הפולנים, חוקי הטבע, ועל החיים עצמם". לאחר שחזר מהמרעה, ראה שכל בני הבית שמחים ומאושרים, הם קידמו אותו בקריאות רמות- "שמעת, שלמה? שמעת את הבשורה?" שלמה הגיע לבית, התישב, ואז סיפרו לו שהבוקר הגיע מכתב מקרובי משפחה שלהם, ובו בישרו להם על הקמת המדינה היהודית. "אני חייב להגיע לשם", חשב, "אני חייב למצוא דרך. זה הניצחון שלי במלחמה, הזקן באמת צדק". הוא התחיל לברר על ספינות שמפליגות לארץ ישראל ממזרח המדינה, אבל זאת היתה משימה קשה, כי לא היו אישורי יציאה מהמדינה, וההפלגות נעשו במחתרת, ובסודי סודות. הוא החליט שהוא עוזב את הבית המאמץ שלו, ונודד לעבר מזרח המדינה, לאיזור החוף, אולי שם, יותר קרוב למקום הפעילות, יהיה לו יותר מזל. אחרי חודשיים הגיע לעיירה יהודית השוכנת כ- 10 ק"מ מהחוף, מצא שם עליית גג שיוכל לישון בה, והתחיל לברר על הפעילות המחתרתית. יום אחד ראה צעיר שמסתובב בין חצרות הבתים, מסתודד עם מספר יהודים, ומעביר להם חבילות, או פתקים בסתר. הוא החליט לעקוב אחריו, וראה אותו נכנס לבניין נטוש ועזוב, מט ליפול, ומכוסה צמחיה עבותה מכל הכיוונים. "לא הייתי מאמין אפילו שכלב גר פה...", חשב שלמה, ונכנס אחריו. הוא עלה שתי קומות במדרגות רעועות, ונכנס לאחד החדרים. עד מהרה היה ניתן להבין ששוכן פה משרד מסוים, לפי ערימות הדפים, המכשירים המוזרים, ושני אנשים שישבו בפינה ליד שולחן והתלחשו ביניהם. שלמה צעד פנימה, "אני רוצה לעלות לארץ ישראל. אולי אתם יכולים לעזור לי?". בהתחלה הם היו המומים, לא היו רגילים שמישהו נכנס אליהם ככה למשרד, אבל מיד התעשתו, והציעו לו לשבת ליד השולחן. הם הגישו לו טפסים שונים, ושאלו אותו כל מיני שאלות, כדי לבדוק את האמינות שלו. בסופו של דבר, לאחר כשעתיים, אמרו לו בשקט- "תגיע עוד שבוע לחוף, מאחורי המסעדה של בארט. בשתיים בלילה בדיוק יוצאים. אם תאחר- תפסיד את ההפלגה. ושום מילה לאף אחד. גם אם מישהו מאוד רוצה לעלות לארץ- אל תגיד לאף אחד כלום". שלמה הודה להם ויצא. הוא כל כך שמח על ההזדמנות המופלאה הזאת, להפליג לארץ ישראל, למדינת היהודים. עכשיו הוא ידע. הוא קיים את ההבטחה הכפולה שלו. הוא נשאר חי, ועכשיו הוא הוכיח שלא שכח שהוא יהודי. מדינת היהודים! ח' אלול תש"ח צעקות שמחה נשמעו ברחבי הספינה. מרחוק כבר נראים חופי הארץ. הוא לא ידע איזו עיר זאת, לא הכיר ערים בארץ, אבל ראה את החול, האדמה, החיבור בין הים לארץ, בין המוות לחיים, בין הכשלון לנצחון הפרטי שלו. לאחר דקה עלה משה, האחראי על ההפלגה, לסיפון, והסב את תשומת לב את כל הנוסעים. הוא הסביר להם שלמרות שיש מדינה ליהודים, יש הרבה מלחמות עם השכנים, ועכשיו מתקרבים לאזורים של ספינות אויב, אז עדיף לשמור על השקט והחשאיות. הוא הורה לרב החובל להטיל עוגן למים, ואמר שאת הנסיעה עד החוף נשלים רק בלילה. ההתרגשות היתה גדולה, ואחזה בכולם. כל הנוסעים הרגישו את אימת השואה, וחוו אותה על בשרם, ולכן כל כך שמחו כאשר הגיעו לחוף מבטחים. כאשר הגיעו לחוף, באמצע הלילה, חיכו להם שם עשרות מתנדבים, שעזרו להם עם הציוד, הילדים, והעלו אותם על משאיות, שיובילו אותם לשיכונים מאולתרים שהוכנו להם. "הי, אתה!", שמע שלמה מאחוריו, כשצעד את צעדיו הראשונים על החוף. הוא הסתובב, וראה בחור בערך בגילו מולו. "מה שמך?". "שלמה", ענה בשקט. "שלמה, בן כמה אתה?", הוא דיבר במהירות, ולא נתן לשלמה לענות, "אתה נראה צעיר ובריא. רוצה להצטרף לשורות ההגנה? אנחנו זקוקים ללוחמים בדחיפות, יש אויבים בכל מקום". "אבל.. אבל רק הגעתי...", מלמל שלמה בעברית עילגת שזכר מבית הספר, "אני עוד לא מכיר את השפה, את האנשים כאן, ובטח שלא להחזיק נשק". "אין בעיה, חבר, אנחנו נלמד אותך הכל, אם רק תהיה מוכן", הוא ענה בלי לחשוב פעמיים, "אתה תוכל מאוד לעזור לנו". שלמה חשב שבמילא אין לו מה להפסיד, הרי שום משפחה, או בית חם לא מחכים לו בארץ, בשיכונים האלה, אין לו לאן למהר, ובהגנה יוכל לקבל גם מקום לישון, אוכל שיספיק לו, והכי חשוב- הוא יעזור לעם היהודי. כן, הוא זכר, הוא יהודי, בוודאי. לא סתם, אמא שלו במקרה יהודיה. זה לא זה. הוא עצמו יהודי, וחייב לעזור לעם היהודי. "הי, מה אתה עומד שם ומסתכל? כן או לא? תגיד, זה לא קשה", דחק בו הצעיר האלמוני. "אהה... טוב, אני חושב ש... בסדר, אם אני אוכל לעזור...". "מצויין!", צהל הצעיר, "בא איתי, נארגן לך כל מה שתצטרך!". הוא עלה על רכב גדול אחרי הצעיר, והתישב לידו. "קוראים לי יעקב, נעים מאוד", הציג את עצמו הצעיר ולחץ את ידו, "אנחנו ניסע עכשיו לחבר'ה מההגנה, ונראה מה נעשה איתך...". במשך שבועיים שהה שלמה במקום עם עוד עשרה בחורים צעירים, ישראלים, ולא ישראלים, שאומנו לאחוז בנשק, ובמימנויות לחימה שונות בקצב מהיר ביותר. "אני באמת מצטער", התנצל המפקד שלהם, "על כך שהאימונים מאוד צפופים וקשים. אין לנו די זמן כדי ללמוד כל דבר ביסודיות רבה, וצריך להספיק כמה שיותר". לאט לאט התרגל שלמה לשפה ולחברים החדשים. לאחר כשבועיים, שבוע לפני ראש השנה, נשלחו הבחורים הצעירים לחזית בנגב, ליד באר שבע, מול הצבא המצרי. בשלב זה עוד לא היתה שם לחימה של ממש, אבל היא היתה צפויה להתלקח בכל רגע, ונעשו ההכנות המתאימות. האווירה היתה מאוד מתוחה, והצבא ניסה לתפוס עמדות טובות ככל היותר, לקראת הקרב הקשה הצפוי. בכל יום הגיעו עוד ועוד כוחות תגבור מאזורים שונים בארץ. בעיצומה של סעודת ראש השנה, בחדר האוכל הגדול, הגיעה הידיעה- המצרים הפגיזו שיירת חיילים שנעה בציר דרומי. החל הקרב. כל כח מתפרס בנקודה שלו, ויוצאים להדוף את צבא האויב מהארץ שלנו. שלמה יצא עם הכח שלו לגבעה המזרחית. המפקד הושיב את כולם, והתחיל לדבר. "אנחנו וכל הגזרה היום בפתחו של קרב מכריע מאוד במלחמה הזאת, על עצמאותנו כיהודים. אנחנו באים בשם העם היהודי בכל העולם. אף אחד כאן לא בא בשם עצמו, לא בא להלחם בשביל עצמו. כל אחד כאן נדרש להקריב את עצמו, לתת את כל היכולת והכישורים שלו, והרבה יותר מזה, בשביל הצלחת הקרב. היתרון שלנו על המצרים זה שאנחנו נלחם עד טיפת הדם האחרונה". הוא המשיך לדבר שעה ארוכה, ולאחר מכן הם התפרסו על כל איזור הגבעה וסמוך לה. כשניתנה הפקודה מהמפקדה העליונה, הם החלו לנוע קדימה, לאט לאט, להתקדם כל פעם לעבר מקום אסטרטגי אחר. המתח היה עצום. הם לא ידעו מאיפה תגיע התגובה, ומתי. הסתכלו לכל הכיוונים, פחדו לירות בטעות לעבר מטרה מדומה, שמא יחשפו את מיקומם. לאחר כשעה נצפו שני חיילים מצרים במרחק של כ- 500 מטר מהם. לאחר כמה שניות, ניתנה הפקודה, וצרור כדורים מדויק חיסל אותם. התגובה המצרית לא איחרה לבוא. הבחורים הסגירו כבר את המיקום שלהם, ונותר להם רק להתחמק מה פגזים והקליעים שהחלו להתעופף מעל ראשם. הם ניסו להגיב מצד אחד, ולשמור את התחמושת הדלה, מצד שני. בסופו של יום ספג הכח אבדות, וכן פצועים רבים פונו מהמקום, ובגזרות רבות התחוללו קרבות קשים ועקובים מדם, לשני הצדדים. שבוע שלם הם המשיכו להלחם ככה, לא יודעים מה יהיה, קרב לא ברור, מעורפל, לא מסודר ומאורגן, יריות שלהם על המצרים, ומיד תגובת אש קשה. הם כבר התרגלו, ולמדו להכיר את אופי הפעולות של האויב. באר שבע נכשבה כבר כמעט כולה מידי המצרים, והמטרה הסופית היתה להבריח אותם בחזרה למצרים, ולהחזיר את כל הנגב לשליטתנו. בערב יום כיפור המפקד אסף את כולם, וחילק הוראות. "יש מולנו כח גדול של מצרים, מאחורי ההר, על גבו". הוא הצביע על קבוצה של 30 חיילים, ושלמה בתוכם, ואמר "זאב, אתה תיקח את הכח הזה מצד מערב של הגבעה. אני אקח את שאר החיילים לצד המזרחי. אתם תאגפו את ההר, עד שתוכלו לראות את קצה המחנה המצרי, ותמצאו לכם מקום מחסה. נחכה ללילה, ונתקוף בדיוק בשעה אחת וחצי. נפתיע את המצרים משני הכיוונים, ונכבוש את ההר, ששולט על האיזור." כולם הנהנו בשתיקה. אף אחד לא דיבר כל היום. כל אחד מכונס בתוך עצמו, בתוך המחשבות שלו, מתכונן לקרב הקשה הערב. שלמה הוציא את שקית האוכל ששמר לעצמו במיוחד ליום הזה, והחל לאכול. הוא נזכר בסעודה המפסקת מלפני 7 שנים, אז, במרתף. זהו. ניצחתי. אני כובש את מדינת העם היהודי החי. העם היהודי השורד. לעד. גם ביום כיפור הזה אני הולך לצום, אני חייב. לא עוד סעודה מפסקת במרתף דלוח, עם פרוסת לחם ותפוח אדמה. היום זאת סעודה מפסקת של שיחרור! כעבור שעה קלה הם החלו לנוע לכיוון ההר, ולתפוס עמדות. זאב הורה להם לעצור במקום מסוים, ולתפוס עמדות. חצות. כולם בשקט. עירניים להפליא, יחסית לשבוע שלם של מלחמה. לא רוצים, ולא יכולים להרדם. כל אחד יושב במקומו, עם הנשק, חושב, מהרהר, או סתם בוהה בירח ובכוכבים. 1:00. שלמה חושב על המשפחה שלו, שמסתכלת עליו למעלה, ועל אביו, שכל כך גאה בו עכשיו. הזמן זוחל. לאט לאט, דווקא עכשיו. השעון לא זז. מחוג השניות מתעקש להשאר במשך דקה לפחות על כל שניה ושניה. לאחר שנה, 1:20. הו, הנה זה בא. על מה חושבים עכשיו? מהרהר שלמה. המחשבות לא זזות. אין כלום בראש. פתאום קופצת לו מחשבה לראש- מעניין על מה המצרי שם חולם עכשיו... על הבית, המשפחה... לו יש בית. לנו כאן, אין. זה הבית שלנו. חייבים להלחם עליו, על הנצחון שלנו מול כל העולם, מול כל ההסטוריה, הנצחון של עם ישראל לדורותיו. 1:28. טוב, צריך להתכונן. כולם מתחילים לזוז במקומות, לתפוס עמדות להסתערות. 1:29. מחוג השניות עצר, כאילו הפסיק לזוז לגמרי. הנה הוא משלים חצי סיבוב כבר... שלמה בוהה ושוקע בעולם של... "הסתער!" צועק זאב בכל הכח. מרחוק נשמעים הדי היריות והצעקות של הכח השני. שלמה רואה את המחנה המצרי בבהלה. הוא לא חשב שהמחנה כל כך רחוק... אנשים קופצים מהאוהלים, רצים הלוך ושוב, חוטפים כדור ונופלים. קר, לילה מדברי, אבל שלמה כבר לא מרגיש. רץ, מחליף מחסנית, ויורה לעבר המחנה, מכוון לאחד החיילים, ויורה, עם כל הנשמה. עברו כמה דקות, המצרים התעוררו כבר לגמרי, והתחילו להחזיר אש. הם ספגו הרבה אבדות, אבל עכשיו הם מחזירים. כל אחד מהבחורים תופס את המחסה הקרוב אליו. שלמה מזנק מאחורי סלע, מתנשף. נזכר בסעודה מפסקת לפני 7 שנים. נזכר במניין בבוקר. נזכר בשני היהודים בצריף במחנה, שהתפללו מוסף של יום כיפור, כשכל השאר אכלו. "מי באש ומי במים...", חשב שלמה, והמחשבות רצות לו בראש, כאילו עושות תחרות, "עלי יניח צדיק את ראשו". שריקות הכדורים פילחו את האוויר. לאחר כמה דקות פסקה לרגע האש. זאב לחש שצריך להתקדם הלאה, ולתפוס עוד עמדות בשטח. להתקדם תוך כדי יריה, ותוך כדי זה לתפוס מחסה. ולא לירות אחד על השני, הוא הדגיש. תסתכלו לאן אתם יורים. זאב יצא ראשון, עם צרור לכיוון המחנה המצרי, שפתאום נראה הרבה יותר קרוב. הוא נעמד מאחורי קיר אבן, שהסתיר אותו מפגיעות, וכעת היה הכי קרוב למצרים. "קדימה", הוא דירבן את החיילים שלו, "לפני שיספיקו להגיב ולתת מכת אש חזקה!". שלמה אחז ברובה, ידיו מזיעות מרוב מאמץ. יום כיפור, הוא חשב. הוא החליט שהוא יוצא. אבל הרגליים לא נשמעו לו. הוא שמע בינתיים עוד כמה שיצאו, וירו, ולא רצה להשאר מאחור. הוא היה חייב לצאת עכשיו, לפני מכת האש. הוא קם על הרגליים והתחיל לרוץ. נעמר לחלקיק שניה, כיוון את הרובה, וירה. הוא שמע צעקה מכיוון המחנה, ונצמד לקיר שלידו. הוא היה מוגן מכדורים. לפתע שמע את זאב צועק "זהו, להפסיק להתקדם!", ומיד אחר כך נבלע קולו בצרור אדיר של אש שנורה לעברם. פתאום נשמע פיצוץ אדיר לידם, ומיד אחר כך שקט. שלמה מצא את עצמו מדמם על הריצפה, ולידו עוד שלושה מחבריו. "זה היה פגז", לחש זאב, "איפה החובש? קחו אותם הצידה! מהר!". מישהו גרר את שלמה למקום בטוח, והשכיב אותו שם. "אני לא יודע מאיפה להתחיל", אמר בשקט לחובש, "יש כל כך הרבה דם!" שלמה שמע את זה, כאשר חושיו החלו להתערפל. החובש הגיע אליו, והתחיל לנער אותו- "שלמה, אתה שומע? שלמה! הכי חשוב שלא תאבד את ההכרה!". הוא פנה לבחור שלידו- "תדבר איתו. אל תפסיק, תדבר איתו, ותתחיל מהראש, הוא נפגע קשה. שלא יאבד הכרה!" שלמה עוד שמע את החובש רץ לזאב ואומר לו שיש שני הרוגים ושני פצועים קשה. זאב אמר לו שילך לטפל בפצועים, והוא ימשיך להלחם עם השאר בינתיים. שלמה שמע מישהו שמנסה לדבר איתו, ואומר לו שיחזיק את עצמו ער, שלא ירדם. הוא התחיל לדבר איתו על הבית, על משפחה, וניסה לשים לו תחבושת על הראש, ועל החזה תוך כדי דיבור. הדיבור התחיל להתערפל, ושלמה עצם את העיניים. הראש כאב לו מאוד, הוא הרגיש שהוא נרדם לאט לאט, שכל העולם בורח ממנו, והוא בורח מהעולם. "כן, חשב שלמה. ניצחתי. קיימתי את ההבטחה לאבא. יום כיפור היום... לא שכחתי, אני יהודי. ואני חי. אני חי לעד בארץ היהודים. מדינת היהודים ששחררתי. אני אטמן באדמת היהודים, אהיה חלק ממנה, אחיה בקרבה לעד. קיימתי את ההבטחה. ביום כיפור עצמו. אני יהודי, ואני אחיה לעד". "גם שלמה מת", לחש החובש לזאב. גם שלמה מת.