[ליצירה]
ואני הבנתי
שהגושים זה רק בשביל להגיד הרבה חימר... יעני היא כיסתה את עצמה בכיסויים, והתכחשה לעצמיות, הראתה כלפי חוץ דמות אחרת.
עכשיו גם מובן השפט של "לא לנשום יותר מדי ממני"- להזהר שלא לגעת שוב בנקודה הפנימית, אלא להמשיך לשחק את המשחק.
לגבי העמידה בצד, לא יחסתי לזה חשיבות משמעותית, אנ'לא יודע...
והמשפט האחרון, כמובן, כמו אלה שאני אוהב- אתה קורא, קורא, נדמה לך שאתה בעניינים (או לפחות אתה ממציא לעצמך איזה משהו הגיוני שיכול להכנס במילים), ופתאום, במשפט האחרון הכל מתרסק...
ואתה לא מבין פתאום- "הלו, מאיפה זה הגיע? מה הקשר? שניה רגע, אני חוזר להתחלה, להבין הכל מחדש...".
יופי של יצירה אסתר :-)
[ליצירה]
מצד אחד... ומצד שני...
מצד אחד מה שאמרו פה די נכון...
אבל מצד שני, גם מה שהאחרים אמרו הוא די נחון...
המתמטיקה שנלמדת ומצטיירת בשיעורים, ב"חומר" לבגרות, היא באמת כבולה לנוסחאות, לכללים נוקשים של הוכחות, ולא נותנת יותר מדי מרחב.
אבל לדעתי אם מסתכלים על המתמטיקה בצורה רחבה, מרחוק, אפשר לראות דברים נפלאים ממש. ואני לא מדבר על איזה הוכחה שהכל מתשלב בסוף. זה יותר מזה, יש המון מרחב, המון צורך בדמיון, יצירתיות, וזה יכול בקלות להפוך למקצוע הומני ברמות האלה...
הבעיה היא שאת זה לא מלמדים. זה מין חוש כזה, זה אינטואיציה- כמעט כל המתמטיקאים עבדו בצורה ראשונית על אינטואיציה, וככה נוצרו הפריצות הגדולות. זה דרך חשיבה שחייבת לחרוג מהמסגרת שמוצגת בשיעורים.
אולי בגלל זה השיעורים שנואים, למרות שלפעמים המתמטיקה אהובה...
והיצירה עצמה נחמדה מאוד :-) במחברות שלי הציורים (או בד"כ הקישקושים) השתדלו למלא כל פינה פנויה, ככה שהם הקיפו את הכתוב מסביב, ואז באמת נהיה לא נעים לקרוא את הביפנוכו, כי הכל סגור כזה, וחשוך...
אבל במילא אפ'חד לא קרא את זה אח"כ, זה רק הלך לפח, אז לא משנה...
יוווווווו, מחברות.... נוסטלגיה.... :-)
תגובות