[ליצירה]
לחזן הנודד וליהודית
תודה על השיר של זלדה.
היא אחת מהאהובות עלי ביותר. אהמממ, מוזר שהשיר הזה נעלם מעיני עד היום. באיזה מספריה הוא מופיע?
ותודה גם לך, יהודית.
[ליצירה]
אני מצאתיו בספר
"שירי זלדה" שיצא לאור לאחר מותה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, כמובן). אם מדברים על 'שירה רליגיוזית', או, ביתר-ספציפיות: 'שירה אמונית-יהודית' בדורות האחרונים, היא לדעתי ה-משוררת (בה"א הידיעה), אם וסוללת-דרך לכל המשוררים ה'אמוניים' הבאים אחריה (קפלון, קוסמן, איזקסון, רבקה מרים, וכו' וכו' וכו'...)
[ליצירה]
אף אחד אינו יכול לברוח מתחושת החיסרון,
גם לא המושלמים ביותר...
אני חושבת שזה נעוץ בעובדה שלמן האנושי אין פסגה- היכולת שלו, במידה מסוימת, אינסופית, ולכן- היכן שלא נהיה על הציר- תמיד נחוש בתחושה הזו, תחושת החיסרון...
לכן אול מוטב שנלמד לקבל אותה, כחלק מאיתנו, ממש כמו שאר התחושות, או כמו אחד האיברים- ונשתמש בה כקרש קפיצה...
[ליצירה]
כן...
מזדהה. אבל לפעמים- זו לא רק תחושה של חיסרון, זו גם תחושה של 'נמיכות-הרוח'...
וזה מזכיר לי שיר של זלדה בנושא (אנסה לצטט מזכרוני:)
ואיקץ, והנה הבית מואר
אך אין איש עימי בבית
ועצב כזה
וצער.
והלא ... השמש- דבר יום ביומו
והלא הר, והלא אש,
הוי! היופי נתקע
כמו סכין בלב.
[ליצירה]
קריאת "אמאל'ה" נתמלטה מפי
מכירה. היטב היטב מכירה.
רק שאף פעם לא הייתי מצליחה להסביר...
מצויין.
[ליצירה]
[ליצירה]
אקומה
צריך (ואפשר) למלא את עצמנו בעצמינו.
אני אסביר את עצמי...
כמו שהגוף משלים את העור הנקרע בפצעים, כך הנשמה משלימה את החור הנפער...
הסוף ממש מסחרר.
כמעט נפלתי.
[ליצירה]
אקומה נא...
בס"ד
קראתי. הוקסמתי.
הזדהיתי?...
יותר מזה. הרבה יותר מזה.
לפעמים אני חושבת, שהקול הצועק מתוך המילים שלך, הוא אותו קול הצועק מתוך תוכי עצמי.
את המחשבות המתרוצצות בראשי סביב סביב, הצלחת להפוך למילים, מילים השוזרות חוטי זהב דקים היישר בתוך ליבי...
מדהים.
[ליצירה]
תגובתי
חשבתי לכתוב את זה "במשפט אחד", אבל כשראיתי את השיר הזה שלך, ראיתי שזה כל כך מתחבר ודווקא מתאים יותר כתגובה, בהפוך על הפוך:
כשיש לי יסורי מצפון על כל השירים שלא הספקתי לכתוב ועל הסיפורים שאפילו עוד לא התחלתי, אני נזכרת להתנחם בכך, שאני לפחות בינתיים, חיה אותם.
when i'm 64 אני רק מקווה שתהיה לי היכולת לזכור ולפרק את החוויות שצברתי לכדי מילים. ומצד שני הן בטח לא יהיו רלוונטיות אז. ועכשיו הן כן? אתמהה. זה אולי שווה דיון בפורום יצירה.
[ליצירה]
אני אוהב דברים שמחים
אני רוצה לחיות מאהבה.
שהאהבה תיתן לי פרספקטיבה נוספת לחיים, לשמחה, לאושר, לתקווה, לכיף.
אהבתי את הפסקה השנייה הזאת. את התיאור של האהבה.
[ליצירה]
אאאחחח, הכמיהה הזו
לתקשורת הכי בלתי אמצעית, להבנה מוחלטת ומיידית. תמיד היא קיימת.
וכמו שהיא תמיד קיימת, היא לעולם לעולם לא ממומשת.
אולי באגדות.
ובדיוק משום כך, כמיהה זו, אנושית ככל שתהיה, היא לדעתי הרת אסון.
אני מנסה לאחרונה להפנים שלעולם לא יוכל אדם להבין, באמת באמת באמת, את זולתו. רק בקירוב - אם נתמזל מזלו.
ואז בא השיר הזה, ושב ומעורר את הכמיהה הרת האסון, אך הכה בסיסית הזו.
יפה!!!!
[ליצירה]
דוד המלך - אינני דנה
אני באמת חושבת שזה הכי אנושי.
אני חושבת שהקטע הזה מראה גם את הרווח שבבריחה, אבל הוא משקף גם את ההפסד.
במלים אחרות: ההחלטה מה לעשות נתונה בידי כ"א מאיתנו, אבל חשוב לדעת מהי העלות ומהי התועלת בכל בחירה שעושים, ולעשותה ממקום של מודעות.
חבל שהבנת את השיר כשיפוטי. מעניין אותי מה בנימה שלו נשמע כך...
[ליצירה]
שירה שיר גנבה לי...
את הכותרת.
כי מה שעמד לי בקצה אצבעותי המקלידות, בתום שירך, היה באמת המלים "איזה יופי".
הקריאה הזו, לתקשורת בלתי אמצעית, אמיתית, להתחברות לחוויה - תוך בריחה מכל מה שמעכב מפניה, היא פשוט מרגשת!
תענוג.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
כמה עצוב...
היה נדמה לי לרגע שאני מכירה את הדובר בשיר.
אבל רק נדמה לי.
אני ממש לא יודעת מה לומר לו, או לך.
נגע בי מאד, אולי בגלל שאני מכירה מקרוב אדם שעובר תבליכים דומים...
בררררררר, יש לי צמרמורת.
[ליצירה]
התרגשתי, שוב!
טלי, אני מצטרפת לסוערה באיחולים על שובך הלום.
את הסיפור הזה קראתי לפני כמעט שנה !!! כששלחת אותו אלי לאי-מייל. 12 הירחים התמימים שעברו מאז לא מנעו ממני לשוב ולהתרגש למקראו כאן.
שני אנשים יושבים באותו חדר, משוחחים זה עם זה, מבלי להקשיב או לשמוע חצי מילה. "גן נעול אדם, גן נעול".
מאד עצוב ומאד נוגע.
עוד!