[ליצירה]
לחזן הנודד וליהודית
תודה על השיר של זלדה.
היא אחת מהאהובות עלי ביותר. אהמממ, מוזר שהשיר הזה נעלם מעיני עד היום. באיזה מספריה הוא מופיע?
ותודה גם לך, יהודית.
[ליצירה]
אני מצאתיו בספר
"שירי זלדה" שיצא לאור לאחר מותה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, כמובן). אם מדברים על 'שירה רליגיוזית', או, ביתר-ספציפיות: 'שירה אמונית-יהודית' בדורות האחרונים, היא לדעתי ה-משוררת (בה"א הידיעה), אם וסוללת-דרך לכל המשוררים ה'אמוניים' הבאים אחריה (קפלון, קוסמן, איזקסון, רבקה מרים, וכו' וכו' וכו'...)
[ליצירה]
אף אחד אינו יכול לברוח מתחושת החיסרון,
גם לא המושלמים ביותר...
אני חושבת שזה נעוץ בעובדה שלמן האנושי אין פסגה- היכולת שלו, במידה מסוימת, אינסופית, ולכן- היכן שלא נהיה על הציר- תמיד נחוש בתחושה הזו, תחושת החיסרון...
לכן אול מוטב שנלמד לקבל אותה, כחלק מאיתנו, ממש כמו שאר התחושות, או כמו אחד האיברים- ונשתמש בה כקרש קפיצה...
[ליצירה]
כן...
מזדהה. אבל לפעמים- זו לא רק תחושה של חיסרון, זו גם תחושה של 'נמיכות-הרוח'...
וזה מזכיר לי שיר של זלדה בנושא (אנסה לצטט מזכרוני:)
ואיקץ, והנה הבית מואר
אך אין איש עימי בבית
ועצב כזה
וצער.
והלא ... השמש- דבר יום ביומו
והלא הר, והלא אש,
הוי! היופי נתקע
כמו סכין בלב.
[ליצירה]
קריאת "אמאל'ה" נתמלטה מפי
מכירה. היטב היטב מכירה.
רק שאף פעם לא הייתי מצליחה להסביר...
מצויין.
[ליצירה]
[ליצירה]
אקומה
צריך (ואפשר) למלא את עצמנו בעצמינו.
אני אסביר את עצמי...
כמו שהגוף משלים את העור הנקרע בפצעים, כך הנשמה משלימה את החור הנפער...
הסוף ממש מסחרר.
כמעט נפלתי.
[ליצירה]
אקומה נא...
בס"ד
קראתי. הוקסמתי.
הזדהיתי?...
יותר מזה. הרבה יותר מזה.
לפעמים אני חושבת, שהקול הצועק מתוך המילים שלך, הוא אותו קול הצועק מתוך תוכי עצמי.
את המחשבות המתרוצצות בראשי סביב סביב, הצלחת להפוך למילים, מילים השוזרות חוטי זהב דקים היישר בתוך ליבי...
מדהים.
[ליצירה]
תגובתי
חשבתי לכתוב את זה "במשפט אחד", אבל כשראיתי את השיר הזה שלך, ראיתי שזה כל כך מתחבר ודווקא מתאים יותר כתגובה, בהפוך על הפוך:
כשיש לי יסורי מצפון על כל השירים שלא הספקתי לכתוב ועל הסיפורים שאפילו עוד לא התחלתי, אני נזכרת להתנחם בכך, שאני לפחות בינתיים, חיה אותם.
when i'm 64 אני רק מקווה שתהיה לי היכולת לזכור ולפרק את החוויות שצברתי לכדי מילים. ומצד שני הן בטח לא יהיו רלוונטיות אז. ועכשיו הן כן? אתמהה. זה אולי שווה דיון בפורום יצירה.
[ליצירה]
אני אוהב דברים שמחים
אני רוצה לחיות מאהבה.
שהאהבה תיתן לי פרספקטיבה נוספת לחיים, לשמחה, לאושר, לתקווה, לכיף.
אהבתי את הפסקה השנייה הזאת. את התיאור של האהבה.
[ליצירה]
זוכרת רגעים כאלה
וכמה שהם עצובים וכואבים.
מעניין אם גם היום, כשאת נזכרת בתחושה שחווית לפני 5 שנים (השיר מ- 98) את יכולה לשחזר את העצב ההוא. או שמא זה נכון שהזמן מרפא את הכל?
[ליצירה]
התרגשתי, שוב!
טלי, אני מצטרפת לסוערה באיחולים על שובך הלום.
את הסיפור הזה קראתי לפני כמעט שנה !!! כששלחת אותו אלי לאי-מייל. 12 הירחים התמימים שעברו מאז לא מנעו ממני לשוב ולהתרגש למקראו כאן.
שני אנשים יושבים באותו חדר, משוחחים זה עם זה, מבלי להקשיב או לשמוע חצי מילה. "גן נעול אדם, גן נעול".
מאד עצוב ומאד נוגע.
עוד!