[ליצירה]
לחזן הנודד וליהודית
תודה על השיר של זלדה.
היא אחת מהאהובות עלי ביותר. אהמממ, מוזר שהשיר הזה נעלם מעיני עד היום. באיזה מספריה הוא מופיע?
ותודה גם לך, יהודית.
[ליצירה]
אני מצאתיו בספר
"שירי זלדה" שיצא לאור לאחר מותה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, כמובן). אם מדברים על 'שירה רליגיוזית', או, ביתר-ספציפיות: 'שירה אמונית-יהודית' בדורות האחרונים, היא לדעתי ה-משוררת (בה"א הידיעה), אם וסוללת-דרך לכל המשוררים ה'אמוניים' הבאים אחריה (קפלון, קוסמן, איזקסון, רבקה מרים, וכו' וכו' וכו'...)
[ליצירה]
אף אחד אינו יכול לברוח מתחושת החיסרון,
גם לא המושלמים ביותר...
אני חושבת שזה נעוץ בעובדה שלמן האנושי אין פסגה- היכולת שלו, במידה מסוימת, אינסופית, ולכן- היכן שלא נהיה על הציר- תמיד נחוש בתחושה הזו, תחושת החיסרון...
לכן אול מוטב שנלמד לקבל אותה, כחלק מאיתנו, ממש כמו שאר התחושות, או כמו אחד האיברים- ונשתמש בה כקרש קפיצה...
[ליצירה]
כן...
מזדהה. אבל לפעמים- זו לא רק תחושה של חיסרון, זו גם תחושה של 'נמיכות-הרוח'...
וזה מזכיר לי שיר של זלדה בנושא (אנסה לצטט מזכרוני:)
ואיקץ, והנה הבית מואר
אך אין איש עימי בבית
ועצב כזה
וצער.
והלא ... השמש- דבר יום ביומו
והלא הר, והלא אש,
הוי! היופי נתקע
כמו סכין בלב.
[ליצירה]
קריאת "אמאל'ה" נתמלטה מפי
מכירה. היטב היטב מכירה.
רק שאף פעם לא הייתי מצליחה להסביר...
מצויין.
[ליצירה]
[ליצירה]
אקומה
צריך (ואפשר) למלא את עצמנו בעצמינו.
אני אסביר את עצמי...
כמו שהגוף משלים את העור הנקרע בפצעים, כך הנשמה משלימה את החור הנפער...
הסוף ממש מסחרר.
כמעט נפלתי.
[ליצירה]
אקומה נא...
בס"ד
קראתי. הוקסמתי.
הזדהיתי?...
יותר מזה. הרבה יותר מזה.
לפעמים אני חושבת, שהקול הצועק מתוך המילים שלך, הוא אותו קול הצועק מתוך תוכי עצמי.
את המחשבות המתרוצצות בראשי סביב סביב, הצלחת להפוך למילים, מילים השוזרות חוטי זהב דקים היישר בתוך ליבי...
מדהים.
[ליצירה]
תגובתי
חשבתי לכתוב את זה "במשפט אחד", אבל כשראיתי את השיר הזה שלך, ראיתי שזה כל כך מתחבר ודווקא מתאים יותר כתגובה, בהפוך על הפוך:
כשיש לי יסורי מצפון על כל השירים שלא הספקתי לכתוב ועל הסיפורים שאפילו עוד לא התחלתי, אני נזכרת להתנחם בכך, שאני לפחות בינתיים, חיה אותם.
when i'm 64 אני רק מקווה שתהיה לי היכולת לזכור ולפרק את החוויות שצברתי לכדי מילים. ומצד שני הן בטח לא יהיו רלוונטיות אז. ועכשיו הן כן? אתמהה. זה אולי שווה דיון בפורום יצירה.
[ליצירה]
אני אוהב דברים שמחים
אני רוצה לחיות מאהבה.
שהאהבה תיתן לי פרספקטיבה נוספת לחיים, לשמחה, לאושר, לתקווה, לכיף.
אהבתי את הפסקה השנייה הזאת. את התיאור של האהבה.
[ליצירה]
הא לך תגובה נוספת
קודם כל, סחטין על היוזמות שאתה לוקח כדי לקבל תגובות, ולא נח לך על זרי הציפיה. אבל ואני יכולתי להיות כמוך. אך למרות שאני תמיד משוועת לתגובות, ולא תמיד מקבלת, ודאי לא מספיק, אני דוממת את אכזבתי.
ועכשיו - שירך. אני לא בטוחה שהצלחתי להבין אותו. כלומר הוא באמת כתוב יפה, אך לא ברורה לי הסיטואציה המתוארת. האסוציאציה שעלתה לי בראש הינה הקרבת הילדים בגיא בן הינום על ידי הוריהם, ואני חוששת שמא פספסתי בענק... הינה, גם אחרי שקראתי אותו פעם שלישית.
התואיל אפוא לבאר לי, למה התכוון המשורר?
המשך יום נעים וטוב.
[ליצירה]
[ליצירה]
ע נ ק !
כל כך קצר וכל כך קולע...
אהבתי מאד מאד.
אני חושבת שהתהליך המתואר הוא אכזרי וכואב.
אני עדיין לא מצליחה לבצע אותו...
[ליצירה]
רן, מה לעשות
מבחינה אמפירית - פעמים רבות, אם לא ברובן, זהו חלק אימננטי בזוגיות.
השאלה היא כמובן מה עושים עם אותה משיכה, וגם זה משתנה מאדם לאדם.
והחוזק של השיר הוא לדעתי דווקא בזה שהוא לא מתכחש גם להיבט הארצי - גופני שבקשר שהיה ואינו עוד.
אבל בעצם מה אני יודעת?
לילה טוב לככככככככככוווווווווווולללללללללםםםםםםם
[ליצירה]
הכאב שבהתבגרות
כל שיש לי לומר בעניין זה הוא שהזמן שיחלוף יפתור את זה.
את אכן תישארי, תמיד, בבסיסך, בדיוק אותו אדם. אך משהו בטונים, בגווני הגוונים, יילך וישתנה.
לטובה.