אני זוכרת - הייתי בת חמש עשרה אתה גדול ממני בשנה מוכשר, חכם, כל העולם פרוש לרגליך רק הושט ידך ותאסוף מלוא חופנה. אני זוכרת - ומי לא יזכור תלינו בך כולנו עיניים ותקוות כי במקום הזה חולמים לצאת ולא לחזור והיה בך ניצוץ דרכים ורכבות. אני זוכרת - הייתי בת שבע עשרה במסיבת הגיוס שטרחת להכין. סיפרת שלקורס טייס לא קיבלו אותך אבל נשאר הניצוץ, המשכנו להאמין. אני זוכרת, קו 36 ליד אליהו אני במדי חיל האויר, חיילת רעננה ראיתיך עייף, מותש משהו שחוק מכובד המדים ומלילות ללא שינה. אני זוכרת טרמפ לבסיס, יום ה' גשום של פורים. אני נשאלת: "גרשון דגן - את מכירה?", מהנהנת בציפיה לשמוע על רכבות וחופש ומוכה בתימהון לשמע השתיקה... והכאב - דרכים מוזרות לו מהתל בנו, חמקמק ונעלם מכה בי כששמך עולה פתאום ועוצר את מהלכו של העולם. אני זוכרת, ואני כבר בת יותר מעשרים, אתה - גדול ממני בחיים שלמים. ומי יישא הלאה את ניצוץ הדרכים שמא ייעלם לנו כמוך באחד הימים? _______________ גרשון היקר. לראשונה, אחרי שנים כה רבות, נפרדתי ממך כמו שצריך. למרות שזה כואב ויכאב שוב.