אתה תמיד מדהים אותי
כשאתה מצליח לדבר אותי
ולהאיר מקומות שטרחתי להצל.
אתה תמיד מדהים אותי
כשאני פוגעת, ובמקום להיפגע
אתה שומע מה עומד מאחורי:
לא מלים מפלחות,
לא מבט קודר,
לא עלבון צורב,
ולא טינה,
רק צורך
לזכות באישור נוסף
לאהבתך.
[ליצירה]
זה מדי מזכיר לי
שיר מקסים של אתי אנקרי, שבו באחד הבתים היא שרה, באופן דומה להפליא, בעצם זהה:
"טיפשה, טיפשה, טיפשה, טיפשה,
כל רכותך עכשיו נוקשה".
האם כיוונת לזה? יצאת מזה?
לדעתי, הקטנה, מן הראוי לציין זאת בשולי היצירה.
[ליצירה]
ואני בכלל תוהה
אם הם אכן נחנקים על ידי העניבות.
אני אישית מתקשה להאמין שלאורך זמן היו מתמידים בזה, אם היו רק נחנקים.
אני חושבת - שמעוות ככל שזה ייראה לאחרים - הם מפיקים סיפוק והנאה.
כאילו, כזה, ז'תומרת - מה אנחנו כבר באמת יודעים על עולמם הפנימי? מי שמנו?
רעיון חמוד, אך המסר לא מקובל עלי. במחילה.
תגובות