יותר ויותר אני מוצאת עצמי מתנחמת בה. היא, הזהירה מלשפוט ומלהישפט, היא, הנחושה להתאים, לא להתבלט, היא, הקוראת מודעות דרושים וטורי כלכלה, היא, שהחליפה אותך בתמורה לשלווה. אך יש ימים שבהם אני אחוזת געגועים אלייך. את, הבוכה בדמעות ובכאב, את, הצוחקת בכל הצבעים, את, הקוראת בשקיקה שירה חדשה, את, המשחרת בדבקות לאמת ולאהבה. ובכל זאת חוששת אני שמא תשובי אלי, וכיצד - אם מפוכחת תהיי – צינית, דהויה, או תבערי בכל אבר מאברי כמו מעולם לא אחרת היה.