יש ימים,
שאינני מצליחה להתחמק
מתחושת החיסרון.
אני מודה לבורא העולם
על כל מה שיש
אך אינני מצליחה
להתחמק
מתחושת החיסרון.
כמו חור גדול
בבטן -
פעורה לרוחות,
אשר גם הקלות שבהן
מערערות את שיווי משקלי.
מנסה להיאחז
בכל שמסביבי
אך אלה אינם מצליחים
לייצבני,
ואני מתעייפת מלנסות.
אני מבינה,
אם אין אני לי מי לי,
אך לא מבינה,
עד כאב, סחרחורת, וחולשה
כי כשאני לעצמי
מה אני?
אקומה נא
-
בשוכבי ובקומי - אשה. ברוך שעשני כרצונו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לחזן הנודד וליהודית תודה על השיר של זלדה. היא אחת מהאהובות עלי ביותר. אהמממ, מוזר שהשיר הזה נעלם מעיני עד היום. באיזה מספריה הוא מופיע? ותודה גם לך, יהודית. [ליצירה]
- [ליצירה] אני מצאתיו בספר "שירי זלדה" שיצא לאור לאחר מותה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, כמובן). אם מדברים על 'שירה רליגיוזית', או, ביתר-ספציפיות: 'שירה אמונית-יהודית' בדורות האחרונים, היא לדעתי ה-משוררת (בה"א הידיעה), אם וסוללת-דרך לכל המשוררים ה'אמוניים' הבאים אחריה (קפלון, קוסמן, איזקסון, רבקה מרים, וכו' וכו' וכו'...) [ליצירה]
- [ליצירה] אף אחד אינו יכול לברוח מתחושת החיסרון, גם לא המושלמים ביותר... אני חושבת שזה נעוץ בעובדה שלמן האנושי אין פסגה- היכולת שלו, במידה מסוימת, אינסופית, ולכן- היכן שלא נהיה על הציר- תמיד נחוש בתחושה הזו, תחושת החיסרון... לכן אול מוטב שנלמד לקבל אותה, כחלק מאיתנו, ממש כמו שאר התחושות, או כמו אחד האיברים- ונשתמש בה כקרש קפיצה... [ליצירה]
- [ליצירה] כן... מזדהה. אבל לפעמים- זו לא רק תחושה של חיסרון, זו גם תחושה של 'נמיכות-הרוח'... וזה מזכיר לי שיר של זלדה בנושא (אנסה לצטט מזכרוני:) ואיקץ, והנה הבית מואר אך אין איש עימי בבית ועצב כזה וצער. והלא ... השמש- דבר יום ביומו והלא הר, והלא אש, הוי! היופי נתקע כמו סכין בלב. [ליצירה]
- [ליצירה] ואם לא עכשיו אימתי אביע הוקרתי והזדהותי. שיר נפלא. [ליצירה]
- [ליצירה] קריאת "אמאל'ה" נתמלטה מפי מכירה. היטב היטב מכירה. רק שאף פעם לא הייתי מצליחה להסביר... מצויין. [ליצירה]
- [ליצירה] אקומה צריך (ואפשר) למלא את עצמנו בעצמינו. אני אסביר את עצמי... כמו שהגוף משלים את העור הנקרע בפצעים, כך הנשמה משלימה את החור הנפער... הסוף ממש מסחרר. כמעט נפלתי. [ליצירה]
- [ליצירה] מהמם מזדהה לחלוטין, מקסימום יש פורום "דייטים", עליסה [ליצירה]
- [ליצירה] אקומה נא... בס"ד קראתי. הוקסמתי. הזדהיתי?... יותר מזה. הרבה יותר מזה. לפעמים אני חושבת, שהקול הצועק מתוך המילים שלך, הוא אותו קול הצועק מתוך תוכי עצמי. את המחשבות המתרוצצות בראשי סביב סביב, הצלחת להפוך למילים, מילים השוזרות חוטי זהב דקים היישר בתוך ליבי... מדהים. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, גם אם לא אופטימי... [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים ובתור סטודנטית לעבודה סוציאלית, חושבתני שהתיאור כאן הוא מאד מאד אותנטי. יפה מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן יפה ומרגש ודוקא הסוגריים לא מספיק מובנות לי... האירו עיני, כי זה נראה לי חשוב. [ליצירה]
- [ליצירה] אמנם באיחור אבל זה פשוט, פשוט אחחחחחח. לא מוצאת את המלים. כואב? קורע? לא, לא מוצאת את המלים. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, חזק. כמה רגש דחוס בקטע הקצר הזה! התרגשתי. [ליצירה]
- [ליצירה] למי? למי? למי יש יום הולדת? מזל טוב! [ליצירה]
- [ליצירה] הפחד הזה משינוי וההיצמדות אל המוכר. ומנגד, הרצון לברוח מעצמנו. מאד אנושי. יו-פי [ליצירה]
- [ליצירה] אופס, התכוונתי להקליד מצטרפת לתגובתה של סוערה. הצדי נשמטה לי. סליחה :-) [ליצירה]
- [ליצירה] אכן עצוב וההתכנסות הזו פנימה, בשל הכאב והפגיעות. אוי, כמה כואב - ככה מוכר... יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי של תיאור... [ליצירה]
תגובות