אתה תמיד מדהים אותי
כשאתה מצליח לדבר אותי
ולהאיר מקומות שטרחתי להצל.
אתה תמיד מדהים אותי
כשאני פוגעת, ובמקום להיפגע
אתה שומע מה עומד מאחורי:
לא מלים מפלחות,
לא מבט קודר,
לא עלבון צורב,
ולא טינה,
רק צורך
לזכות באישור נוסף
לאהבתך.
[ליצירה]
הכאב שבהתבגרות
כל שיש לי לומר בעניין זה הוא שהזמן שיחלוף יפתור את זה.
את אכן תישארי, תמיד, בבסיסך, בדיוק אותו אדם. אך משהו בטונים, בגווני הגוונים, יילך וישתנה.
לטובה.
[ליצירה]
התחושה החזקה אכן מועברת
בשירך.
אבל עולה בי השאלה - האמנם זו רק "היא", או שמא יש גם בך את מה שמרשה לה ומאפשר לה לנפצך חזור ונפץ.
או במשפט הפולני הידוע "כל אדם ישן במיטה שהוא מסדר לעצמו".
במלים אחרות, אני חושבת שבהאשמה הגורפת הזו - והמובנת עד כאב - יש משום הסרת כל אחריות אישית, ובכך היא חוטאת לאמת, אפילו הסובייקטיבית.
ובכך היא גם - בעצם - מאד מאד אנושית...
תגובות