מבע הנפש של מי שאומרים- יש לו נפש אמן,נגיעות של העט בעולם של דפים,פרחים יבשים של חיים, הפוכים,ואין מבע נפש מספיק לעולם שכזה ואומרים:הוא חי במקומות אחרים.
[ליצירה]
ואותו עם פרימיטיבי
בן ישמעאל הוא יחף במדבר
ותמורת דם הוא ירצח
יהודים וכבוד
אַין עוד עם אחד כזה פרימיטיבי;
עם, שצורת מטבע לא יִדע.
אך החרב היא פת ערבית לו.
זוהי חבורת נבערים
וחלולי מֹח,
שמעצמה לא איכפת לה.
עיניהם, מביטות בקנאות לעבר המשיח;
אותו אחד ששמו מוחמד
ואל אותן שבעים בתולות, שיקבלו לו אך---
בעוורון חושים מלא,
במולֶך בוטחים.
המלחמה ואופוריית גדלות מדומה
בם אוחזת;
חרף שהכל אל פי הפחת קְרֵבִים.
אַין דבר כזה פלסטינים!
ועכשיו תור הרוסים?
אין עוד עם יותר חכם... וכו'.
[ליצירה]
קודם כל, זה שזה קצר זה מעולה- מעביר את תמצית הדברים.
למרות שאתה עייף וגם לנשמה אין כח, אתה זוכר לאהוב, מזכיר את ברכות השחר, ברכות בשלהי יום.
גם החריזה טובה והפסיחה בסוף מוסיפה את הרושם של:
לחיות.
אך אילו חיים אלו אם אפילו לנשמתך אין מנוח?
בכל אופן טוב שאתה מודה על כך. ומוצא את מקור הכוח.
(גם אם קשקשתי קשות, אני מתכוונת לכך.)
תגובות