זוכרת, בתקוע, את שביל הזהב
שמצאת בין היום לערב?
כל המילים שהיו שם נדלות
כמו גפנים בצידי הדרך.
אור
יום נפרד וסוגר אחריו את הדלת
במעמקי מרתפים אותר רגש חדש
שקט וצונן. זו תקווה. זוכרת?
מה פתאום אילה נבהלת.
כאן ושם. קו סכין שבין דלת לאור
זאת אני. מחכה, שוקטת
גפנים וגדרות, עפר ואויר
מן הרחם הממתינה צומחת
תקווה קטנה-
ל
טיפת מים.
תגובות