מחתנים את נוני.

ערב, נוני מסיר את האיפור מפניו בסיום של עוד הצגה זוהרת. להצגה הוזמנה משפחתו המורחבת, כשהשלים עם העובדה שלא לנצח יוכל לשמור מפניהם את הסוד. הוא שחקן, גם אם קיוו לדוקטור או בעל בית או חבר כנסת.

לבד מאימו ואביו שקוננו במשך כל ההצגה, באו גם דוד אפרים ודודה רוחמה, ויעלי אחותו עם הבעל, אפילו השקיעו בבייביסיטר. אבל מיהרו להסתלק, כי המונה דופק.

רק דודה רוחמה ניגשה אליו לאחר שירד המסך, כשירד מן הבמה המאולתרת במועדון הקהילתי של בית ידעאל.

ניגשה והרעיפה עליו את רחמי אהבתה, בצורת נשיקות ורדרדות, לעיני הקהל, ואף המרוחקים שבבני הנוער שעמדו בחוץ והריצו דחקות יכלו לחוש את ה'בקרוב'ים שלה.

יומולדת שלושים, והוא יושב על כיסא נמוך ומנסה להוריד מייק אפ. לבד בחדר ההלבשה. לבד מאחורי הפרגוד.

ומה יצא לו מזה, ערב אחד של יציאה מהשיגרה, מכתב תודה אחד בדפי המידע של היישוב, וריקנות אפורה מתמשכת עד להופעה הבאה,

ואין צחוק ואין תחפושות צבעוניות ואפילו בתי קפה כבר הרבה פחות, כי אין, אין אמונה בהם.

דודה רוחמה, חשב כשטרח בהסרת האודם מלחייו, הפעם היא קלטה שזה אמיתי.

מבע של ניחום היה כשפנתה אליו.

יומולדת שמח, לחש לעצמו כשכבר היה בדרך לדירה, לחש את שכולם שכחו או שמא לא רצו לומר לו, כי שלושים, יש בזה מחציית הגבול, רווק, ומהיום גם זקן.

לאט מחנה את האוטו, לאט עולה לדירה, לסלון, למיטה, לפיג'מה שקנתה לו פעם, באיזו יומולדת כשעוד היה צעיר, הדודה שלו, כשחשבה שעוד נותר בו ההומור. מיקי מאוס.

לילה. נוני מסיר מסיכות מפניו ומגיע אל שכבת הגעגוע חסרת הצורה ובנשימה הבוכיה הזו הוא נרדם, וידו אוחזת באורנג', ציפיה תמידית לצילצול שיגאל. אינסטינקטיבית ראשונית הוויתית, שעוד נותרה בקלישותה מכל הפגישות והציפיות שעברו עליו.

---

'השמיעיני את קולך', המכשיר הסלולרי צלצל בידיו. בוקר טוב, נוני, יש עוד מישהו בעולם שחושב עליך ואולי זוכר-

דודה רוחמה על הקו, והיא נרגשת מתמיד.

-צהריים טובים, חמוד, הערתי אותך?

-לא, בכלל לא,

-אגש ישר לעניין, חמודי. אתה יודע שאבא ואמא אהבו את ההצגה?

- את חושבת? (ובקולו פליאה אמיתית)

- אני יודעת, מוצלח שלנו. רק חשבנו ש...

(וכאן דוד אפרים מכחכח בגרונו: אמ... אולי כדאי שאני אדבר איתו.)

-דוד אפרים?

- נוני? אמ? רצינו לשאול, כלומר רוחמה רצתה ואני עוזר לה, יש לנו שכנה, בחורה טובה, שעובדת במעון של היישוב, בחורה, אמ, נאה- היא יודעת אנגלית טוב, אבא שלה אמר לי,

(דודה רוחמה מתערבת.)

- נוני, בקיצור, אתם חייבים להיפגש, כבר ביררתי עליה, משפחה טובה, יש לה תואר בחינוך וזימרה לגיל הרך ממכללת רמת צופים שבגליל, מה אתה אומר, נוני?

נוני?

---

מול הלחצים של דודה רוחמה אי אפשר היה לעמוד, תירץ לעצמו נוני כשישב שוב באותה מסעדה- המשלבת קפה עם מכירת חומרי בניין, לאחר הרצאתו של רב בנאים מפורסם, ועימו, אמ, בחורה טובה שיודעת אנגלית, אבל, לא אומרת מילה.

'מצטער,' סיים נוני את הישיבה המביכה, 'אני צריך ללכת, זה דחוף.' שילם וחזר לדירתו הישנה, להחליף את הגיל המוצג בכרטיס האישי שלו בדוסידייט.