הכלה עוד לא הגיעה, אבל כל החברות שלה כאן. כמוה, באמצע השמינית. החתן בן 19. מתבודד באיזה חדר. וגם כל החברים שלו ושל המשפחה שלו כאן. נוער הגבעות על כל צבעוניותו. כל אחד והמיוחדות שלו, שאלים צבעוניים שבארבע כנפותיהם קשורות ציציות תכלת, חלקם יחפים, חלקם מגודלי שיער, כיפות כאלה ואחרות, שאחדים המירו אותן בכאפיה לבנה וחיננית. אנשים שמחוברים לאדמה הזאת, אני אומרת לעצמי. דור חדש ומקורי. יש כאן בנות נשואות שנראות ממש כערביות... אלה באו מצויידים בגיטרות או בתופים אפריקאים, ה"עירונים" חשבו שבטח החופה היתה כבר מזמן, והופתעו שעדיין לא, שעתיים אחרי הכתוב בהזמנה. ואני נהנית להעביר את ההמתנה בהתבוננות בכל הצבעוניות הזאת. הבת שלי בת 16, מזועזעת מהגיל הצעיר שמתחתנים כאן, יש כאן נשים נשואות שבוודאי במקום אחר היו חורשות עכשיו לבגרות. ה"שדכנית" שהכירה בין החתן והכלה, היא בת 17, גם היא מתחתנת עוד חודשיים. הכלה מגיעה, אמא שלה מלווה אותה, איפור פניה היפות מאויים במקצת משתי דמעות שמבצבצות בקצות העיניים. החברות מקיפות אותה, שרות ורוקדות "תהא השעה הזאת שעת רחמים..." ליד הכסא שלה, חלקן מתפללות. החתן מגיע, מלווה בדרבוקות ושאר כלי נגינה ניידים. ודווקא כשכל הכבודה משתרכת לחופה, אני צריכה לרדת עם בתי למטה, כי באים עכשיו לאסוף אותה. אנחנו יורדות למטה, ממתינות. שומעות מהמדרכה את השירה והתופים, כי החבר'ה שם פתחו את החלונות (שיהיה לעשן לאן לצאת), ואני מנחשת לפי השירים (קרליבך כמובן) באיזה קטע של החופה הם נמצאים. המון שמח, המון שירה. אנחנו על המדרכה, פנינו אל הכביש, ובגבנו פועמים התופים בקצב סוחף. משאית זבל עוברת, נעצרת ברמזור הסמוך. הערבי שבתוכה מתלהב מקצב הדרבוקות, מוציא את הראש מהחלון ומוחא כפיים בהתלהבות. הנה, אני אומרת לעצמי, הנה החיבור. הוא לא יודע מי שמח שם למעלה ולמה, אבל הוא מרגיש את מקצביה של הארץ הזאת, וזה קשור אל נשמתו, הוא מוכן לשמוח איתנו. מגודלי השיער שבחלון עונים לו בתיפוף, עד שילד אחד שם אומר: "הנה ערבי". אלוהים, אני מתפללת, עשה שהוא לא שמע. אני רוצה לראות אותו ממשיך בהתלהבות, כדי לאשר לי שהוא לא שמע את העלבון, אבל אני רואה בעיניים שלו את ההשפלה. ואת ההרגל, ההתכווצות הקלה הזאת בעיניים, זו לא הפעם הראשונה, הוא אפילו לא מרשה לעצמו להיעלב עד הסוף, זה הרי כל כך רגיל. כשחזרתי לאולם כבר הסתכלתי על הריקודים בעיניים אחרות.