הערה: יש בסוף טקסטים שצמודים לצד שמאל, למקרה המסך שלכם לא מציג את הכל באופן נורמלי פשוט תגררו תע'צמכם שמאלה (כלשון הפסוק: 'אשמאילה')... בעזרת ה'. בוקר. אור... שמיים כחולים... קרני שמש עליזות... צחוק של ילדים קטנים... פתאום אני מתחיל לשים לב לדברים האלה... פרחים יפים.. פרפרים... ריח של דשא לאחר הגשם... השתקפות של עץ זקן בשלולית שעדיין לא התייבשה... הכל פתאום מתחיל לקבל צבע… הלב. הלב... שלמשך שנה תמימה קפא, קרחו נמס – בדמעות רבות, אך עתה הוא יבש. פועם כמו פעם... כאילו שקמתי מחדש לתחייה. ----------------------------------------------- שבועיים אחרי, ואני ניצב אל מול דלת ביתם הגדולה... דלת ביתם החדש... פעם היו לי מחשבות שאראה את שמי חקוק על הדלת הזו... מוזר איך שהמחשבה הזו, איך שהוא, נורא משעשעת עכשיו... הרי גם ככה זה זה בטח היה נורא מצחיק... דופק בדלת וממתין. מנסה להבין את הצעקות שמעבר לדלת.... מגחך... "מירי... התחתנת..." הדלת נפתחת. אני בוהה בדמות שמולי במשך כמה רגעים... איך שהוא, הסצנה הזו הזכירה לי מאוד סצנה מפעם אחרת... שגם אז הדמות שפתחה לי את הדלת הייתה מישהו אחר במקומה... רק שהפעם זה לא היה השרת, אלא כאן היא בעצמה עדיין – רק שאיך שהוא... מישהי אחרת לגמרי... לא שהיא השתנתה או משהו... אותו חיוך, אותו מבט, אותה הישענות על מזוזת הדלת בתנוחה כזו שמשדרת 'עכשיו באים??'... רק ש... אני מחניק צחוק משועשע... מין דבר כזה על הראש... "מה אתה עומד פה כמו ציור... אף פעם לא יצא לך לראות מטפחת?? כנס כבר!" נכנס פנימה, יורד שתי מדרגות לכוון הסלון... את הבית הזה אני מכיר עוד מהסרטוט.. הייתי איתה כשהיא תיכננה אותו... [ואני אפילו יכול לזקוף לזכותי כמה פינות.....] הוא מגיח מהמטבח, מגש, 3 צלחות חרסינה, 3 כוסות קפה, 3 מזלגות וכנ"ל פרוסות עוגה... שוקולד כמובן... "מה זה, הוא גם מכין קפה?" אני שואל "כן... זה פיצ'ר חדש שגילינו אתמול..." הוא עונה מלווה בחיוך ציני...ואני ממשיך "אווו.. תורכי קטן.. איזה יופי!!" "תורכי קטן?!" היא צועקת... היי! אף פעם לא עשית –לי- תורכי קטן!!" ממשיכה בבדיחות. "...לך גם גרוזיני גדול לא יספיק!..." אנחנו משלימים יחד ומתיישבים תוך כדי צחוק. אני שותה את הקפה המתוק מדי לטעמי, ושומע מהם על איך זה להיות נשוי... מתלונן להם על איך זה להיות עדיין רווק... מדברים. איך שהוא אחרת. נראה שבשיחה אחת בת שעתיים גיליתי על שניהם יותר מכל מה שידעתי אי פעם... אולי בגלל שמשו, שוב פעם, שונה... פתיחות כזו – דוגריות שכזו.. לא פחות מאשר בימים הטובים אמנם.. אך משום מה... שונה לגמרי... היא מלווה אותי לדלת... "חסר לך שאתה לא מתחתן לי בקרוב! אין לי מה לעשות עם המתנה שלך!!" נפרדת לשלום... אני יוצא, ונעמד לכמה דקות בגינה... ריח מבושם של יערת הדבש... עוצם עיניים. "ההה...." פולט אנחה תוך כדי שאני תופס את מה שקרה פה ממש לפני שעתיים ובכלל... לראות אותה שוב... פתחה לי את הדלת.. כמו תמיד.. רק שזה היה כל כך שונה... לא בגלל המטפחת המצחיקה הזו.. אלא משו אחר. אצלי. בלי דפיקות לב.. בלי סמירת שיער... בלי הרגשה מעופפת... פשוט – סתם.. הרגשה שמחה כזו וזהו... דבר שמעולם לא היה לי – "וזהו..." אני מסתובב לדלת, רואה אותם מעבר לחלון, מחזיקים ידיים... ולא כואב... אפילו לא עצוב. מביט ארוכות בשלט העץ הדקורטיבי.... "מירי... התחתנת. אני מאשר." בתחנת האוטובוס דמות מוכרת מסתכלת לכיווני. "היי! אני מכירה אותך מאיפה שהוא! אתה גם אצלנו בקהילה..." מרים גבה... "נו, הקהילה הזו של המוזרים והמיואשים שכל הזמן מנסים לנחם אחת את השני בכך ש'אל תדאגו.. לנו היה דייט יותר רע...'...." "וואלה נכון! מאיפה אני מכיר אותך?" "נו בטח, ראיתי אותך במפגש אחד.. עד כמה שקשה לראות אני לא כותבת הרבה אני יותר מסתכלת בהודעות מאשר מגיבה..." [עד כמה שאני יכול להבין כזה דבר... אחת מהאו"ם…] אני מביט לכיוונה… איך יכולתי לפספס אותה?! "אותי את בטוח מכירה אני זה עם ההודעות שלאף אחד אין כח לקרוא..." "יוּ איזה קטע זה! אתה באמת כותב הרבה שאי אפשר לקרוא... לא חשבת פעם על 'לקצר'??" "אה..נו..אמ...תראי... אפשר גם להדפיס ולקרוא אח"כ... ככה אמרו לי שעושים עם היצירות שלי...." "איזה יצירות?" "אני יוצר בצורה... שמעת על זה?" "בצורה?! אתה גם שם?! מה הניק?!" חייכתי בהנאה. "נו, נראה אותך..." "חתלתול?".. טוב לא להגזים... "טובי?"...נו...."אביב??"... מתקרב... "שמואל".. יש לך עוד.. "נדב!!" "תגידי את יודעת את –כל- הניקים בע"פ???" "לא.. אבל אני קוראת הרבה..." "אז את בטח מכירה! 3 מילים מתחילות בע', מזכיר ארוחת צהרים, מלא קרינה שפוגעת בעיניים... בלי גרגרים צפים 5 אותיות מתחיל בר'.....?" "עוף עם פלאפון??" "כ------ן... יפההה:-)" "וואוו.. איזה קטע.. רציתי באמת לשאול אותך משהו על איזה יצירה... הזו שהרביצה לך, זוכר?" <כמה 'מתאים' זה שדווקא עכשיו יגיע האוטובוס... זה יוסיף נופך קיצ'י לסיפור...> "סיפור ארוך........ תשלחי לי מסר?" "אין בעיה! –יללה, להית! וורי נייס טו מיט יו..." הא..... מסר....... חיוך נמרח על פני... נשמע(ת…) נחמד... (איך לא שמתי לב אליה קודם?...) ----------------------------------------------- שמונה וכמה דקות... מול המחשב. קורא בוורד איזה קובץ.. "אז זהו.. התחתנתי.DOC" מסמך לא קצר, 7 עמודים בגופן מזערי... הודעת מחץ שהכנתי מראש כדי לפרסם ביום המאושר בחיי... מסמך שמספר את הכל, מתמצת שנתיים וקצת של חוויות – עם סיום מרגש... סיפור, שעכשיו הוא קצת יותר מנוסטלגיה משעשעת... הממ... רק שהסיום לא כל כל מדוייק...

...Close *!click* ...Shift + Del "?Are you sure you want to delete" *!click*

"כן... בטוח מאוד."

...ALT – TAB

"יש לך הודעות חדשות"... מתעכב רגע במסך... עובר במחשבתי על כל אותם הרגעים.. משחזר את השניות...

...CTRL + N

מקליד כמה שורות, אך שוב פעם המחשבה עליה חוזרת... הלב דופק.

...F12

"אז זהו... התחתנתי [בע"ה].DOC" ----------------------------------------------- "כן... מירי. התחתנת. עכשיו תורי. ----------------------------------------------- מחייך...

.Enter ...Saving

[ד.א. תתעלמו מכל התגובות שלמטה -- הסיפור לא אמיתי לחלוטין, לא משנה מה כתוב בתגובות.]