היה לילה, ומגרש המשחקים היה שומם, פרט לילדה קטנה ואפורת שיער שישבה וציירה עיגולים בחול.
התישבתי על הנדנדה והתבוננתי בה. היא הרימה את ראשה האפור.
'שלום לך'. אמרתי.
היא רק הביטה.
'מה שמך?'
'למה את שואלת?' ענתה הילדה ברצינות. 'אין בזה טעם.'
נבוכותי. 'מי את, אם כן?' ניסיתי.
'אני משאלת המוות שלך'. היא קמה ואבקה את ברכיה. 'רוצה לשחק?'
היססתי. 'לשחק במה?'
היא משכה בכתפיה. 'לא משנה לי. העיקר שלא מחבואים. נקעה נפשי מהמשחק הזה.'
היא הוציאה מכיס שמלתה חבל קפיצה.
'אפשר לשחק באני מזמינה אותך'. אמרה.
קמתי מהנדנדה. 'בסדר'.
היא התחילה לקפוץ ולשיר בקול נמוך, לפי קצב הדילוגים.
'א--ני מאא--זמינה אווו--תך ל--יום מו---תך שיחול ב---...'
הפסקתי אותה בתנועת יד.
'לא, לא.' אמרתי. 'משחק אחר.'
הילדה התישבה על החול, שערה האפור מתנפנף קלות.
'רוצה זוג או פרט?'
התישבתי מולה.
'בסדר..'
שמתי את ידי הימנית מאחורי גבי, והתחלתי- 'פֶּ--', אבל לא הספקתי להשלים את המילה, והיא הניחה את אצבעה הקטנה על שפתי.
'לא, לא'. אמרה. 'אני פרט. אני תמיד פרט. כך היה מאז ומעולם.'
הסכמתי. וכי נותרה לי ברירה?
'זוג'.
'פרט'.
'אחת שתיים שלש!'
הוצאתי שתי אצבעות. היא הוציאה שלש.
'חמש'. היא אמרה. 'ניצחתי.'
'זוג'.
'פרט'.
'אחת שתיים שלש!'
הוצאתי אצבע אחת. היא הוציאה ארבע.
'חמש'. אמרה, חרישית. 'שוב ניצחתי.'
המשכנו. תמיד מספר האצבעות הסתכם בחמש, תמיד היא ניצחה.
לבסוף החלטתי להתחכם, והוצאתי חמש אצבעות. היא הוציאה אגרוף קפוץ, הרימה את ראשה והתבוננה בי, במבט מלא כאב.
'שוב ניצחתי'. אמרה. 'אני תמיד מנצחת במשחק הזה.'
'אפס', אמרתי, 'איננו מספר. זה לא היה חוקי'.
הפעם היה מבטה מלא חמלה, מבט שנותנים באדם ששוגה פעם אחר פעם ולא מצליח לשוב.
'אפס הוא מספר.'
'לא לא', אמרתי, מבולבלת. 'אחד הוא מספר, שתיים, שבע עשרה.. אלה מספרים. אפס אינו מספר, הוא רק העדר.'
היא שוב נעצה בי את המבט ההוא.
'הוא מספר. הוא היה לפני שהיו אחד, שתיים ושבע עשרה, והוא ישאר כשילכו'.
נכנעתי.
'טוב', אמרתי. 'ניצחת'.
'אני יודעת', אמרה במבט מושפל. 'תמיד זה כך. תמיד אני מנצחת. אני חולמת לפעמים שאני משחקת איתך ומפסידה. אבל ברגע שאני מרימה את העיניים מהאצבעות אני מתעוררת, ואינני יודעת אם אחרי ההפסד יש לשמיים צבע אחר. או לשערותי'.
שתקנו במשך זמן מה.
'רוצה לשחק תופסת?' שאלה בתקווה.
'בסדר', אמרתי. הצינה חדרה לעצמותי. 'אני אהיה התופסת'.
הילדה קמה ונעמדה על יד הנדנדה.
'קדימה', אמרה. 'קדימה. תפסי אותי'.
היא אפילו לא ניסתה לברוח. ליבי התמלא צער, צער נורא. רציתי לקום ולתפוס אותה, אבל הייתי דבוקה לאדמה.
'אני רוצה', אמרתי, חרישית. 'רוצה מאד, ואינני מצליחה לקום'.
הבטנו זו בזו. היא צעדה צעד מהוסס קדימה. רצון עז לבלב בי, ללטף את שערותיה האפורות, לנחמה. היא התנדנדה לרגע, כשכורה, ואז נפלה אל חיקי.
'תפסת אותי'. אמרה אל תוך שמלתי. 'ניצחת'.
'כן', אמרתי. לא היה לי מה להגיד. אבל לא הייתי צריכה. היא המשיכה לדבר.
'פעם, לפני שנים רבות רבות, היו יורדים פרחי הכהונה למקום ושמו מוצא, ומלקטים משם מורביות של ערבה, ושמים בגיגיות של זהב מלאות במים, כדי שלא יכמושו. עבר זמן רב כל כך, והיום כבר אין מוצא. ואני מתגעגעת למים'.
יפחות יבשות הרעידו את הגוף הפעוט, ואני אמצתי אותה אלי.
'כשתבואי הביתה, תחזירי אותי למים, כדי שלא אבול?'
כל כך רציתי להבטיח, אבל פי היה יבש, יבש, וכל קול לא בקע ממנו.
'ראי אותי', אמרה בקול שבור, מאשים. 'אני כולי מכוסה אבק'. אינני יודעת כמה זמן נותרנו כך. לבסוף היא נשאה אלי את עיניה היבשות.
'שלחיני', אמרה במורך. 'כי עלה השחר'.
לראשונה, סרבתי לבקשתה. נאחזתי בה, כטובעת, ליטפתי את השער האפור ובפעם הראשונה מזה שנים, בכיתי, ודמעותי התגלגלו עליה. כך נותרנו, על החול מכוסה העיגולים, עד שנרדמתי.
אינני יודעת כמה זמן ישנתי. אולי שעה, אולי שבעים שנה, אולי אלפיים. כשהתעוררתי היה האוויר ספוג בריחו של גשם ראשון, ובחיקי נח ענף ערבה רענן, ולא יכולתי לומר אילו מהטיפות שעל עליו היו טיפות גשם ואילו- דמעותי. דמעותינו.
תגובות