גִּימְפְּ פילס את דרכו מליבת התפוח המרקיבה כשחיוך שבע רצון מרוח של פרצופו (דמו בנפשכם פרצוף שרובו פה מחייך!) והעסיס זב על המקום שלצורך הסיפור נקרא לו 'סנטרו'. הוא הניח לעצמו להתגלגל אל האדמה ולהיבלם בגבעול של כלנית כשגבו אליו, ורגליו המרובות מתנפנפות. לא היה בעולם יצור שבע רצון יותר מגימפ באותם רגעים. הוא החליט שכמה דקות מנוחה לפני ארוחת הבוקר הרביעית הן דבר רצוי בהחלט ולכן רק שכב לו כך, השמש בעיניו והוא חולם בהקיץ. לפתע הוטל צל מרפרף מעליו, ויצור מחריד נחת מולו ונעץ בו מבט. ליצור היה גוף דקיק ופרוק, ורגליים דקות כקורים. בין שתי עיניו התפתל חדק ארוך ומסתלסל, אך הדבר הנורא מכל היה גבו: מעל גבו הזדקרו שתי חטוטרות ענקיות, ססגוניות ומחליאות, והיצור נפנף בהן בשלווה אל מול פרצופו, המבועת כעת, של גימפ. 'מה אתה??' פלט גימפ בגועל, אחרי שנשימתו חזרה אליו. 'הבהלת אותי עד כדי חוסר תיאבון, כמעט!' 'שלום לך, ילד'. אמר היצור. 'שמי עלווית, ואני פרפר. פרפרה, ליתר דיוק. שלשום הגחתי. נעים מאד.' 'ילד תקראי לסבתא שלך', אמר גימפ, מאושש קמעה. 'היא מתה מכבר, אני משערת', ענתה עלווית הפרפרה. 'אוף, סתומה אחת', אמר גימפ, התהפך על בטנו, הרים את פלג גופו העליון כך שישען אל גבעול הכלנית, ונעץ בה מבט חשדני וממצמץ. עלווית פתחה וסגרה את החדק שלה בשלווה. תיאבונו של גימפ טרם שב אליו, והוא החליט להעביר את הזמן בשיחה. 'מה את עושה עם הדבר הזה שיש לך שם, באמצע הפרצוף?' שאל, מצביע ברגלו השניה (מלמעלה) על החדק. 'אה, החדק שלי'. ענתה עלווית. 'אני מוצצת צוף מן הפרחים.' הוא הביט בה באי אמון. 'בשביל מה??' 'זה מה שאני אוכלת. אני לא יכולה לאכול שום דבר אחר. האמת היא- זה ממש טעים.' 'את לא יכולה ללעוס?' נחר גימפ בבוז, אימץ את עיניו החלשות והסתכל בה ביתר תשומת לב. 'כן, אני רואה... שום שיניים.. הפסד שלך, מותק.' שתיקה מביכה השתררה. 'אז, את בת שלשה, את אומרת? ממש חדשה. עוד הרבה זמן יש לך לבלות במציצת פרחים.' 'למען האמת לא הרבה כל כך. עוד יום יומיים אני אטיל את הביצים שלי, ואחר כך אמות.' 'תמותי?' 'כן, אתה יודע, כולם מתים.' 'ויאכלו אותך? עם החדק שלך והכל?' 'אני מניחה שכן'. שוב גיחוך רחב. 'אני לא הולך למות. סתם שתדעי. אנחנו, הזחלים, אנחנו לא מתים'. 'האומנם'. 'מילים של שבת את מביאה לי, הא? לא מאמינה, מה? אז שתדעי - אנחנו לא מתים, לא כמו כל שאר היצורים העלובים. הם מתים- ואנחנו אוכלים אותם. אנחנו- יש לנו סוף מכובד. כשאנחנו מרגישים שכבר אין מקום בבטן, ואי אפשר עוד לאכול, ממילא כבר אין טעם לחיות, נכון? אז אנחנו תופרים לעצמנו מיטת משי, נכנסים לתוכה והולכים לישון. ואף אחד לא אוכל אותנו! אף אחד!!' הנאום הארוך התיש את גימפ. הוא התנשף והתחיל לרחרח מסביבו, חוכך בדעתו אם לשוב אל ליבת התפוח או לפנות לחפש משהו פריך יותר. עלווית התבוננה בו במבט לא מאמין. 'אתה באמת לא יודע שום דבר על החיים, מה? נדמה לי שכשהייתי בגילך כבר ידעתי.. מה, לדעתך, יקרה כשתתעורר?' גימפ כבר מזמן איבד את סבלנותו, והטון המתנשא בקולה של עלווית לא תרם, בלשון המעטה, למצב הרוח שלו. 'למה שיעניין אותי מה יקרה כשאתעורר? מה שבטוח, אם אני אתעורר-ואני מדגיש, אם- אני בטח לא אראה מכוער כמוך! מצומקת כזו, עם העלי כותרת האלה שתקועים לך בגב..מה את עושה איתם? מפחידה ת'דרורים?' 'אני עפה בעזרתם'. ענתה בהיסח הדעת, מבט משועשע על פניה. 'תגיד, איך אתה חושב שהגעת לעולם?' 'תגידי לי את!' צעק גימפ. 'החלטת לשגע אותי?? תעופי מפה עם העלי כותרת שלך למצוץ פרחים ותפסיקי לבלבל את המוח!' 'לא, לא', התעקשה עלווית. 'איך אתה חושב שמגיעים זחלים לעולם?' 'אני תמיד הייתי'. רטן גימפ. 'יש שמועה בין החבר'ה שיצאתי מביצה, אבל אני לא מאמין במיסטיקה, אז אם נחתת פה כדי למכור לי מהשטויות האלה, את יכולה לשכוח מזה, ו--' 'אני מטילה ביצים, אתה יודע', אמרה עלווית בקול חולמני. 'זה ייעודי בחיים. ואתה, כשתגדל--' 'חבל לך על הזמן,' הפסיק גימפ את דבריה בלגלוג. 'מצאת לך מה לעשות... מה יוצא לך מזה? העיקר בחיים זה לאכול ולאכול עד שכבר אין מקום. זה מה שאני עושה כל החיים, ואני מבסוט. יכול להיות באמת שבאתי מאיזה ביצה. אולי המציאו יצורים מגעילים כמוך כדי שיטילו ביצים שמהן יצאו יצורים מוצלחים יותר, כמוני, שיוכלו לעשות חיים, מי יודע? ממש לא מזיז לי. אפשר להתפלסף על זה עד מחר בבוקר. אבל אני אומר, את שומעת? ת'פילוסופיה תשאירי לצרצרים. ואותי תעזבי כבר במנוחה.' ברוגז הפנה גימפ את אחוריו הדשנים אל עלווית ודשדש לו משם, אל עבר עלה שנראה לו טעים במיוחד, ונגס בו בהחלטיות. עלווית פתחה את פיה, כאומרת לקרוא לו שישוב, כי רצתה לספר לו דבר מה. אבל התחרטה. אילו היו לה כתפיים, ודאי היתה מושכת בהן ונאנחת; כיוון שלא היו לה, היא רק נאנחה, רפרפה בכנפיה ועפה לה משם.