בס"ד ל' סיוון התשס"ג אותה שבת של מי היתה ליל שבת בחוקותי, סוף תפילת ערבית - עשר דקות לאחר הסוף אם נדייק - אני מסיים את תפילת ערבית ביחידות לאחר ששמרתי במהלך התפילה ומרעיף "שבת שלום"ים מחוייכים לכל עבר. "נו, אז היתה לך כבר את השבת שלך?" שאל אותי אחד המתפללים. לא הייתי צריך לשאול על איזו שבת הוא מדבר, הדבר העסיק אותי מהרגע הראשון בו התגייסתי לצבא, מתי אותה "שבת שלך" תגיע. לא, אין הכוונה לשבת חופשית, וגם לא לשבת בה אתה אמור להכין את חצי פרשת נשוא ולגלות שהקורא השני נמצא בשמירות בסיסיות. הכוונה היא לשבת הראשונה בה אתה (די עם ה"אתה" שלך, זה לא "אתה" זה "אני"!) מחלל את השבת. אז נכון, פעילות מבצעית וזה בכלל לא לחלל ולהיפך זה לקדש ועם ישראל ותורת ישראל ואוי אוי אוי... אבל. יש "אבל", וה"אבל" הזה גדול מכל הגיון\הלכה או כל שילוב שהשניים יצליחו להפיק, האבל הזה הוא אותה בהירות\התעלות\נשמה-יתירה שמלווה אותך בזמן שאתה יוצא לבית הכנסת בערב שבת מרגיש רענן כשהרוח מלטפת את גופך הרחוץ ומביט בנעליך המצוחצחות, בזמן שאתה קד ב"בואי כלה שבת מלכתא" מקבל עליך נפש דנשמה יתירה, בזמן סעודות השבת עם כל דברי התורה והשירים, ובזמן שאתה שר את ידיד נפש באותה שעת רצון קסומה ובודדת בסוף השבת, השעה היחידה שיכולה לקבל לתוכה את אותה שיחה דוגרית עם בורא עולם, ללא מסכים וחציצות. אותו אבל לא צועק עלי "שבעעס" ולא מרים אפילו אבן אחת לרפואה, הוא פשוט גונח בעצב שקט "אבל שבת..", ואותו עצב שקט מזעזע את אמות הסיפים ומרעיד כל חלל שבלב. "לא, לא היתה לי את אותה שבת" חזרתי לאותו מתפלל מתעניין, ובעודי זוכר מה מחכה לי באותו ערב הוספתי בחצי צער "עדיין לא". לאחר ארוחת שבת מיהרתי לעבר השמירה, מזמזם מנגינות שבת שלא יכולתי לשיר בארוחה ("מצטער, אבל חבר שלי עדיין לא אכל..") ומנסה להדחיק את העובדה שזו אינה שמירה עם אפוד ונשק בלבד, אלא מתווספים אליך כאן מכשיר קשר, פנס ("זה כדי שתוכלו לסמן למכוניות נוסעות שלא ידרסו אתכם" הסביר המפקד, שוכח כי מכוניות לא נוסעות בישוב דתי בשבת ואפילו אם היו נוסעות, הן לא נוהגות לעלות על מפטרל שהולך על המדרכה), ואחרון אך לא חביב : אמצעי ראיית לילה שצה"ל בפרץ איגיון שגרתי החליט לקרוא לו "עכבר". "הו, הנה אתה" קבל עלי חברי, ממהר להפיל עלי את כל הציוד וללכת למשפחה המארחת שלו, ואני מרגיש כיצד עם כל חפץ וחפץ (חפציך אסורים?) המשקל עולה והלב יוצא. "אתה לא יכול להשאיר אצלך את הפנס?" אני מנסה.. אחרי הכל - מבצעי הוא לא ו... "מה קרה לך? עזוב שטויות, המשפחה מחכה לי", כך סיכם את הרגשתי והלך. ובעוד העכבר לצווארי אני מנסה לשיר את "שבת היום, היום לשם" ומרגיש כטובל ושרץ בצווארו. ואני מרגיש כאילו השבת בורחת לי מבין ידי, כאילו כבר אינה שלי, ואני יודע שצריך להדליק את העכבר מתישהו, ולכבות אותו, ושוב להבעיר.. כלומר להדליק.. ושוב לכבות.. ועם כל סיבוב מסתלסלות להם המילים "מחל מלאכה בו, סופו להכרית" כך עוברות להן הדקות, והשיגרה - אותה ברכה משכיחה ומרדדת פשוט לא מגיעה, ונסיונות העידוד הופכים לגיחוך ציני עלוב סטייל "עוד מעט הולכים לישון, ואם אין מעין עולם הבא, לפחות תהיה אחד משישים ממיתה"... את הסיפור הזה אני אמור לסיים בראש מורם ופנים אל העתיד, בהרגשה שכל דעביד רחמנא לטב עביד ואין יאוש בעולם כלל. אמור זה שם של דג, נכון?