"יבש... יבש היום, אה? אני מת משעמום" "דביל... רוצה אקשן כמו בשבוע שעבר? זה יעורר אותך?! אני עוד בטראומת ה"אקס" השלישי שלי..." "וואלה? חשבתי שאחרי הראשון נעשים חסינים מטראומות..." "מצחיק מ א ו ד. אתה ממש נהנה מהעניין הזה, אה? אם זה היה תלוי בי - הייתי מבקשת שיתנו לי רק לידות" שמוליק נשען על הערסל שתלה לו בחדר הכוננות בסניף מד"א שלנו, מכרסם קצה של צינורית זונדה. לרגע התחשק לי להזכיר לו למה הצינורית הזו משמשת בימים כתיקונם אבל אז נזכרתי שקשה מאוד לזעזע את הבחור הציני הזה. "לי היה האקס השביעי בשבוע שעבר..." "מדהים איך אתה מדבר על זה בשיוויון נפש" שוויון נפש? הצחקתי את עצמי. הבחור מדבר על כאלה דברים בשיא הסרקאזם. "לי קשה לחזור לתפקוד נורמלי בשלושה ימים שלאחר טרגדיות מהסוג הזה" "לך קשה לחזור לתפקוד אחרי צפיה בטרגדיות יווניות. בחייך... כבר מזמן אמרתי לך שזה לא ג'וב בשבילך. את יכולה להיות מתנדבת ב"אוזן קשבת לנוער", בגן ילדים, במעון לחבר'ה ממשפחות הרוסות. אני לא מבין איך בחרת להיות כאן מהתיכון עד עכשיו... כמה זה יוצא? תשע שנים?" "שרדתי. עובדה. סימן שאני בסדר אחרי הכל. זה שמוות של אדם מזעזע אותי לא הופך אותי לפחות כשירה ממך, קרציה לא אנושית שכמוך" "יש אקס אחד שלא שרדת... די מיתולוגי הייתי אומר, והוא צריך כבר להגיע ולהחליף אותי, החולירה" הוא הביט בעצבנות בשעונו. אאוץ'. כל כך מגעיל מצדו להזכיר את איתן. העדפתי להתעלם. "ומה יש לך לעשות הערב?" שאלתי, מתאמצת להסוות את הכאב שבקול. "לנוח מהבחינות. לישון. אולי סרט טוב... לא יודע. נראה כבר. מתי רונית ושירי מגיעות להחליף אותך?" "הן צריכות להגיע מיד, מתחילות את המשמרת עם איתן ואהוד. לי נותרה עוד בחינה אחת הסמסטר, אבל זה בעוד שבוע וחצי בערך. יש זמן" "אז רוצה לבוא לראות סרט או משהו? ושלא תביני לא נכון, אני לא מזמין אותך כי איכפת לי ממך, פשוט אין לי כח להכין לעצמי אוכל..." קרץ. מכשיר הטלפון צילצל ואני קמתי לענות כשבדרך אני הופכת את הערסל עליו התנדנד בשלווה. רגעים ספורים לאחר מכן יצאתי במהירות לכיוון הניידת. "נו, זלצר, קיבלת את האקשן שלך להערב, תאונת אופנוע בצומת ביאליק. קדימה... זה פה קרוב" שמוליק קפץ לרכב "מי נשאר בכוננות?" "עידו ורפי" עניתי קצרות "סע". את עשרים הדקות שחלפו אני לא ממש זוכרת. רק יודעת שפעלתי כמו מכונה משומנת היטב. מנותקת מכל סערות רגשיות. מהשניה שזיהיתי את הקסדה של איתן מוטלת על הכביש זכור לי רק המבט חמור הסבר של שמוליק ומידי פעם מילות עידוד שאמר לאיתן השרוי בהכרה לסירוגין. דגל אנגליה-חוסם עורקים- איירווי- קיבוע... את הכל ביצעתי כמו רובוט מתוכנת עד שהגענו לבית החולים שם הוגדר מצבו בינוני. בני משפחתו של איתן הגיעו למקום ולאחר דיווח קצרצר של הרופא שמדובר בפגיעת ראש לא קשה והוא ישוב לאיתנו כבר בשבוע הקרוב, סימנתי לשמוליק שעלינו לחזור לתחנה. את הדרך חזרה נהג שמוליק בשקט לא אופייני. "זלצר" ניסיתי לדובבו " מה נהיה איתך? אתה נראה כמו אחרי טרגדיה יוונית" "טולדנו, אין מה לומר אבל... הפתעת אותי. חשבתי שתכנסי להלם ותצווחי כמו ילדה היסטרית. שיחקת אותה שם. תיפקדת כמו גדולה" הוא ליכסן לעברי מבט וחייך. "הפתעתי גם את עצמי" עניתי והבטתי החוצה לעבר העיר המוארת "אין לי הסבר איך בסיטואציות אחרות אני פועלת עם המון מעורבות רגשית וכאב וכאן, למרות המעורבות הרגשית- עשיתי הכל בשכל" "חבל רק שהוא לא היה צריך הנשמה, הא?" "אויש. אתה כזה טיפש!" "סתם התלוצצתי, טולדנו. אל תהיי כזאת... אני באמת מעריך אותך מאוד אחרי מה שהיה היום. הרגשתי ממש מיותר שם. היית מאה אחוז" פתחתי את חלון הרכב ושאפתי לתוכי את אויר הערב שלמרות הרחוב הסואן היה לי נקי ומרענן. "מסתבר שאנחנו נוטים להכניס את האנשים מולנו לנישות וקטגוריות שלא תמיד מתאימות להם" לחשתי ספק לעצמי ספק ליושב לצדי. שמוליק חייך כשהחנה את האוטו בתחנה. יצאנו למשרד למלא טופס דיווח ולעדכן את החבר'ה במה שקרה. חמש דקות לאחר מכן צעדנו שנינו לכיוון הדירה של שמוליק כשבדרך עצרנו לקחת סרט אקשן מהסוג המשובח ("דווקא אקשן? לא היה לנו מספיק אקשן להיום?..."). הגעתי מהמטבח עם קערת פופקורן בדיוק כשהפעיל את מכשיר הוידאו. "יודע מה, זלצר?" אמרתי כשהתרווחתי על הפוף מול המקלט "באיזשהו מקום אפשר לומר שהתגברתי על ה"אקס" היום, די בקלות..."