מקצה העולם עד קצהו
נמשך,
גם אם צפון היטב.
כמו יין עליו
חשמל נִסך
והוא שיכור
לא רואה דרכו.
רק היא רואה דרכו,
דרכה.
וכשנוצר המגע,
שום כח יותר לא יפריד.
כי בעצם
היתה זו תמיד
נשמה אחת שהושמה בשני גופים שונים.
[ליצירה]
המממ...
הייתי מרחיב את המשל מעולם הפיזיקה קצת יותר... אולי זה יראה קצת יותר חנווני...:))
נראה כמו פירוש של ר' נתן לפיזיקה מודרנית...
'אבן שואבת' בלעז...
[ליצירה]
יוווווווווו
ב"ה
אני אמנם משתדלת לצמצם בתגובות, אבל זה גדוווול!!! אתה חייב להכניס את זה לסדנת כתיבה הנוכחית, עיין בפורומים. ממש ממש ממש אהבתי.
[ליצירה]
[ליצירה]
הרי לך מחמאה:
ב"ה
זה אחלה ספר לילדים, לפי השירים מתוכו שפרסמת פה. (וגם השם שנונהדר). אם היו לי ילדים הייתי אפילו שואלת איפה משיגים אותו. אבל אני עוד ילדה.
[ליצירה]
אודיה, אני מסכימה בכלליות עם ההארה שלך, אבל לטעמי הפתרון הנכון הוא להוריד את ה"ללמוד", ולכתוב משו כמו
"ואולי לא ידענו
שפשוט הוא לא סתם."
ולא משנה באיזו חלוקה.
[ליצירה]
נושא:
אמרת כך:
"לכן צריך לבחון כל סיפור ושיר גם דרך המשקפיים האובייקטיביות
(של המבקר), בקריאה שניה. קריאה ראשונה ספונטנית - שניה
ביקורתית.
זאת לא הערה ביקורתית כלפי כל מאן דהו. אין אדם שפטור מהמקסם
הרגשי הזה (ואני בכללם): אבל רק מעטים מצליחים להתעלות עליו."
יש לי הסתייגות קטנה. לדעתי, יצירה (ספרות וכל סוג אחר של אמנות), מנסה להעביר הרגשה בעזרת כלים כלשהם. הקריאה הראשונה צריכה להיות ספונטנית. הקריאה השניה ביקורתית. אבל הקריאה השניה לא צריכה לנסות להראות שמה שהרגשת בראשונה זה סתם רמאות, מניפולציה רגשית, ואסור לך 'ליפול בפח' של הדבר האיום והנורא הזה. להפך. בקריאה הראשונה הרגשות עוברים או לא עוברים דרך היצירה באופן פחות מודע, והקריאה השניה, הביקורתית, צריכה לנסות להעביר את זה למודעות, ובה צריך להסביר מה ביצירה גרם לכל הרגשה. אם הרגשתי הזדהות, אילו כלים ספרותיים גרמו לי להרגיש את זה? אם השתעממתי ולא הצלחתי לקרוא את הסיפור עד הסוף, מאילו דברים באופן הכתיבה זה נובע? כלומר, הקריאה השניה לא מנסה לסתור את הראשונה אלא להבין אותה ולנתח אותה דרך הכלים של הספרות, או כל אמנות אחרת. אני לא חושבת ששייך בכלל לדבר פה על מניפולציות רגשיות. אין שום דבר לא בסדר בהעברת רגש בסיפור, או קטע, או מה שלא יהיה. חבל שאתה חושב שהתחברות לרגש היא דרגה נמוכה שצריך להתעלות מעליה.
[ליצירה]
הערות, הערות!
ב"ה
קודם כל הערות על התגובה שלך - זה לא נח מיקל מקהילתקודש חפיפנבערג, זה נח שמייקעל מישיבת עויישה חיים! אבל נסלח.
ובקשר ליצירה - מה, זהו?
ומה עם החייל? ומה עם המתנחלת עם התיקים? כלומר, שמחמית זה לא מספיק, יש עוד סוג של מתנחלות, כאלה שלא ממלמלות ולא מחפשות אנשים הגונים. אה, ויש את הסוג החשוב ביותר של טרמפיסטיות, שזה אני כמובן! סוג של בחורות מסכנות שמסיימות שבוע ארוך ומייגע של עבודה ומחכות באיזה צומת די סואנת בין ירושלים לת"א, מקום כזה ששום נהג צפונבון מהמרכז לא עוצר לטרמפיסטים, ואפילו לא לטרמפיסטיות, ופתאום קולטות איזה מכונית שעוצרת, באות לשאול אם זה לירושלים, ורואות את הפרצוף שליד הנהג מחייך חיוך ממזרי כזה ואומר "לירושלים" ו"זאת הזדמנות טובה לנקום"... אז הן נכנסות למכונית באכזריות, וגורמות לממזי לסובב את צווארו כליל כדי לשוחח איתן לכיוון המושב האחורי. והכי נחמד זה שהן שואלות אם אפשר לעשות שיחה וממזי מגיש להן את הטלפון שלו, וד"ל. אין ספק שזהו הסוג המשמעותי ביותר של טרמפיסטיות.
אה, ונהנתי מהסיפור, אגב.
תגובות