מקצה העולם עד קצהו
נמשך,
גם אם צפון היטב.
כמו יין עליו
חשמל נִסך
והוא שיכור
לא רואה דרכו.
רק היא רואה דרכו,
דרכה.
וכשנוצר המגע,
שום כח יותר לא יפריד.
כי בעצם
היתה זו תמיד
נשמה אחת שהושמה בשני גופים שונים.
[ליצירה]
המממ...
הייתי מרחיב את המשל מעולם הפיזיקה קצת יותר... אולי זה יראה קצת יותר חנווני...:))
נראה כמו פירוש של ר' נתן לפיזיקה מודרנית...
'אבן שואבת' בלעז...
[ליצירה]
נההה...
ב"ה
בלי להסתכל אפילו על זה שזה חוצפה מצד ילד, הסוף של מתקרבת פשוט יותר מתאים, אין מה לאמור. אם לוקחים את הסוף של ילד זה הורס את כל האפקט זלדה. לא תעשה כלאיים בין זלדה לרחל! חוצמיזה שגם מבחינה פנימית יותר אהבתי את הסוף של מתקרבת. של ילד גם לא נשמע לי מתאים, וגם פחות קוסם לי במשמעויות הטמונות בו.
וגם חצוף, שלא לדבר על זה בכלל.
[ליצירה]
ואולי
ב"ה
דווקא הזרימה תמיד זורמת למטה? אולי לא טוב להגרר אחרי כח המשיכה? דווקא הפריצ גבולות שיש בך היא סוג של שליטה עצמית, של יכולת להתרומם מעל המשיכה כלפי מטה, להמריא מדי פעם.
[ליצירה]
אוי, ציפציפ נודד
ב"ה
אתה ומויש בדיוק אותו דבר.
אתם לא מבינים שאי אפשר ללמד מישו להיות אדם שמח בלהגיד לו "תקשיב, אל תכתוב כזה עצוב, טוב? זה מ'זה חבל על הכשרון שלך". קודם כל, רוב הדברים היפים הם עצובים, יען כי כתיבה היא דרך נפוצה להביע עצב. שמחה, לרוב, מובעת בדרכים אחרות - ריקוד, שירה בקולי קולות, וכדו'. אם תקרא את היצירות של עצמך תשים לב שגם הן לא שמחות במיוחד.
רגע, אמרתי "קודם כל", אז אני אמורה להגיד עכשיו "שנית".
המממ... טוב:
שנית, הכתיבה דווקא עוזרת להוציא את העצב ולהתמודד איתו, הלא כן? אם אתה מבקש ממישו לא לכתוב על משו אתה בעצם מבקש ממנו לכלוא את עצמו, וזה בלתי אפשרי בעליל. הא לך.
[ליצירה]
פונדל יקירי,
ראשית - קח לתשומת לבך את דבריה הנכוחים של שרה בערוגה, יען כי דברי טעם המה.
ניתן, ולו רק בשביל השלום והנעם, להוסיף לדברי הביקורת (המעודנים!) גם מעט דברי שבח. בכל דבר אפשר למצוא את הטוב.
ודבר שני, תגובתי רק באה להניח מול פניך מראה ולהראות לך שבכל תגובה שאתה כותב, אם לא שמת לב, אתה ממליץ ליוצר למחוק את השורות האחרונות בשיר. אז כדאי שתגוון בהמלצותיך :)
[ליצירה]
קודם כל, אנוכך - את כותבת נפלא.
שנית, אני חושבת שאם מתייחסים לאמנות כאמנות נטו מפספסים קצת את האמנות, כי היא *נובעת* מהחיים ומהסיפורים שבהם.
חוץ מזה, בקשר לשיר הספציפי הזה, אני לא חושבת שיש צורך לשנות. ההכנסה לסוגריים דווקא עוזרת לטעמי. כמו שאמר חתלתולו של שרדינגר, בסוגריים יש מעין אמירות מהצד, הסתכלות חיצונית. זה יכול להראות כהערות שהתווספו בדיעבד, או כהסברים לאחר מעשה (למשל, "אולי ברגע של תשומת לב", שנמצא בסוגריים, מנמק את "ופגעה המאכלת", או מנסה להחליש את המכה).
ובשביל ליישב את טענתי עם טענתה של אסתר, שצריך להיות אפשרי לקרוא את השיר בי הסוגריים - קראתי את השיר בלי הסוגריים, והוא זרם והיה יפה. והסוגריים הוסיפו את מה שהם היו צריכים. מעבר לזה: שיר אינו סיפור או מסמך, ואף אחד לא חושב שהעובדה שיש סוגריים אומרת שאין צורך או שפחות חשוב לקרוא את מה שבהם,
בעצם - לא יודעת אם מה שאמרתי נכון בכלל ואם נימקתי את עצמי כמו שצריך, אבל לדעתי השיר צריך להשאר בדיוק כמו שהוא.
תגובות