"לכל אחד יש את החבילה שלו" אתה אומר, "לפעמים היא קלה ולפעמים היא כבדה", ואתה נעצר לרגע, ומביט בי, "אבל אל תחשוב לרגע שיש מישהו בלי חבילה על הגב". אני המשכתי לשתוק וללכת, מתאמץ להדביק את קצב הליכתך, מקשיב: "אתה רואה אותם תמיד מחייכים, צוחקים, כאילו הכל פשוט וקל, אבל רק בצד, בלילה, כשהם פורקים את משאם בדמעות ובבכי, אתה יכול להבין איזה חבילה הם באמת סחבו" ואני יכולתי רק להנהן בהסכמה, חושב על החבילה שלי. "לפעמים מישהו ישר נולד עם החבילה הזאת על הגב, סתם, כי זה מה שיצא לו שם למעלה, אבל בדרך כלל היא מגיעה מתי שהוא במשך החיים, בדואר ישיר מאלוקים, ונופלת פתאום טראח! נוחתת על הכתפיים שלך, ואתה מתאמץ איכשהו ליישר אותה על הגב, כדי שתוכל להמשיך ללכת" ולא שמת לב איך עצרתי לרגע, וסידרתי את החבילה שלי, על עמוד-השדרה המיוסר של נפשי. "ואנשים! אוף אנשים!" אמרת בחצי בוז, חצי יאוש: "הם אף פעם לא מסוגלים להבין מה הגודל של החבילה, או כמה זה קשה לסחוב אותה. הם תמיד יבואו בהתחלה, שבוע, חודש, מנסים, נותנים עצה פה ושם: "תרפד את הכתפיות באמונה, זה יהיה יותר קל" או "כולנו עברנו את זה. בוא תן יד ונמשיך ללכת" הם יאמרו וילכו הלאה. ואתה תישאר שם על הרצפה, עד שתצליח איכשהו לחזור לדרך החיים" ואני ידעתי בדיוק למי התכוונת. ומה איתך? רציתי לשאול, בדיוק כשהתחלת לדבר שוב: "אני יודע מה אתה רוצה לשאול", אמרת, ופניך התכסו בעננה שחורה, "גם לי יש את החבילה שלי" ועצרת לרגע, אך אז חזר אל פניך החיוך הרגיל, הבוטח, והמשכת ללכת. וכך המשכנו בדרכנו, הולכים, שותקים, מסתכלים על השדות ועל ההרים, עד שברגע פתאומי אחד צנחת אל הקרקע, ואני ראיתי אותך ממוטט, כמו עץ שנפל בסופה, ורציתי לומר לך: "אמונה, ביטחון", אך שפתיי נאלמו למראה ייסוריך, ולא יכולתי להוציא הגה מפי. ורציתי להושיט לך יד, כל-כך רציתי להושיט לך יד, אך ידי התאבנה. וראיתי אותך מתאמץ לקום על ברכיך, ושוב נופל אפיים ארצה. ואתה מתאמץ, כל גופך רועד, דמעות זולגות מעיניך, וזעקה בוקעת מגרונך. ואני עומד מולך משותק, ואתה נאבק, ונאנק, ולבסוף אתה קם שוב על רגליך, מנער את האבק מבגדיך, וממשיך ללכת כאילו לא קרה דבר. "הדרך עוד ארוכה", אתה אומר. ולאחר עוד כמה דקות של הליכה שקטה ומהורהרת, אתה אומר בשקט: "לכל אחד יש את החבילה שלו..."