כאב חד פילח את נפשי. כהרף עין קמתי מהכסא, יצאתי מבית הכנסת ופתחתי בריצה מהירה לעבר הבית של סבתא. אבא, הביט בי בתימהון מנסה להבין על מה המאומה הפעם. בדרך, נתקלתי בטעות בקשיש גלמוד ששוטט בגלמודיותו אל הלא נודע, כמעין ספק מצפה ספק מתחנן למשפחה יהודית טובה שתאמץ אותו אל חיק סדרה ותזכה אותו לטעום מהא לחמא עניא. "ילד, אתה לא רואה לאן אתה רץ?" ניסה לצעוק בקולו החלוד מזוקן, זיפי זקנו הכסופים ושיני הזהב שלו בוהקים לאור ירח. ואני, שועט במורד הרחוב, לחיים אדומות, עיניים דומעות, ידיים מורטות בעצבנות את חליפת החג, שליחת השטן. נדהם מריח הבירה המחומצת כדבעי שנודף מפיו. "אמא!!!" התפרצתי לביתה של סבתא, מדהים באבחה את קהל נשות המשפחה, "יש לי חמץ בכיסים!!!" קראתי ודמעתי. אמא, שכבר חששה שלקיתי בליבי בטרם עת, הביטה בי בתימהון, מנסה להבין איזה ג'וק, תיקן בלע"ז, נכנס לתכשיט שלה הפעם, שעה לפני הכוס הראשונה. "הכנסתי ת'יד לכיס, ותראי מה מצאתי", מיררתי בבכי, מציג פירורי בייגלה לא מזוהים שמצאתי עמוק בכיס, מזכרת משבת הבר מצווה של הבנדודה שלי, יהודה נ"י. מנסה להבין איפה טעיתי וכיצד לא בדקתי את כיס המקטורן בטרם חג. "לא נורא, ננקה את זה ויהיה בסדר." ניחמה אותי אמא באבלי, והזכירה לי שסיפרתי לה פעם שיש מצווה להיות שמח בחג, כמו שיש מצווה לאכול מצה שמורה עבודת-יד שאבא מקבל מהחבד"ניקים כל ערב פסח. מזל שאחרי כל פסח יש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור. אשריכם ישראל שלפני מי אתם מיטהרים. שנים רבות חלפו. יושב לי בערב החג, כולי חמץ שעבר ממנו הפסח, במרפסת דירת הרווקים. מנסה לשקוע לתוך תוספות בפרק 'ערבי פסחים', להיזכר בחילוק של ר' חיים, בניסיון פוסט-ישיבתי-אינטלקטואלי להחיות את אווירת החג שהייתה ואיננה.לאחר יום במשרד, עם חבורת יהודים שמשתדלים בהידור לבער את עצמם מהארץ בפסח, שמא תבוא לבטנם כזית מצה חלילה. מול איש עם כיפה שמנהל בטלויזיה דיון על תרומתה של הסדרה האלמותית 'סקס והעיר הגדולה' לשיח הבין מיגדרי. בחברה דתית-אך מאגניבה, שמסתפקת במצווה וחצי פעם בשבוע בשביל לשמר את הזהות הייחודית שלה. בתרגילי החיאת הרגש הדתי הילדותי של פעם. זה שאבד לבלי שוב.