אבק, צעקות, דחיפות, מכות. כל זה ניצב לנגד עיני כשמדברים על פינוי. חלק ממני נמצא בסכנת עקירה כשמדברים על פינוי יהודים מאדמתם. אט אט צפים ועולים לנגד עיני מראות הכאב מהפינוי של מצפה יצהר. חילים מותשים, חולצות קרועות ומלוכלכות, אנשים נגררים על האבנים, יהודים מכים איש את רעהו, אנשים שוכבים מתחת לבולדוזר, יס"מ תופסים מישהו וקושרים לו את הידיים, נשים אוחזות תנוקות מבוהלים בידיהם, האוהל נקרע, האנשים מורדים מגג הבית בכח, המבנים נהרסים, חייל צבא הגנה לישראל אוחז בידו פטיש חמש קילו ושובר את הבלוקים של הבית. די, אני כבר לא מסוגל לראות, הרסו חלק ממני, אני מתרחק מהמקום ויושב על אבן, מתחתי ניצב הכפר הערבי חווארה ולועג לי, ולי לא נותר אלא להתבייש, להתבייש בעצמי ובעם שלי. יושב אני על אבן בהרי השומרון ומסתכל על עצמי, הבגדים קרועים והגוף כואב, קשה לי להתעלם מהצעקות ומהמהומה שמאחורי. האבק מטשטש את צלילות נוף ההרים, השמש נוטה לשקוע, הנפש פצועה, הלב מנסה להבין, השכל מנסה לתפוס, אך לשווא. אני פותח את עיני ומבעד לדמעות רואה שהשמש נעלמה מבעד להרים, מאחורי הכל חרב ושבור, האנשים חוזרים לבתיהם והחיילים לבסיסיהם, ואני נשאר מיואש ושואל: האם השמש הזאת תזרח מתי שהוא? יום נעים, השמש מעלי, רוח אביבית נושבת, ואני שוב מגיע למצפה יצהר, אבל הפעם הכל פורח, יש אוהלים, יש מבנים, יש מטעים ויש אנשים חזקים שלא נשברים למרות הכל. מסתכל אני על השמש הנעימה הזורחת ליראי שמו ואומר מזמור שיר ליום השבת. וכעת מדברים על פינוי גוש קטיף, עקירת אלפי אנשים מבתיהם ומאדמתם, חבל ארץ שחיכה לנו אלפיים שנות גלות הולך כעת להימסר על ידי ממשלת ישראל לעם זר, לרוצחינו החפצים להשמדנו. השכל לא מבין והלב ממאן להאמין, זועק אני לתוך נפשי, לאומה כולה ולבורא עולם: די אנחנו כבר לא מסוגלים, ל א ע ו ד...