'במערכת מבודדת, האנטרופיה נשארת קבועה או גדלה עם הזמן.' (החוק השני של התרמודינמיקה) 'נפשי לה' משמרים לבקר' (תהלים קל) **************** העגלה הגדולה מעבר זה וקסיופיאה מן העבר האחר חגו בדממה סביב כוכב הצפון, מונות בתנועתן את השעות החולפות. השעה שלש לפנות בוקר, ואורי ואני, ממצמצים ומפהקים בתוך החרמוניות שלנו, מגיחים מתוך הקרוון החמים ויוצאים לפטרול לילה במאחז המבודד על איזושהי גבעה בשומרון- מישהו צריך לשמור שם על הסדר. שלש ושתי דקות, אוויר הלילה המקפיא נפשות מעורר אותנו במקצת, אורי שולף את הפלאפון שלו מהאפוד ומחייג. אני נועץ בו מבט תמה: 'אורי, השעה שלש בלילה. למי אתה מתקשר?' 'צופיה.' אה, כן, ברור, הייתי צריך לנחש. אנחנו מתיישבים על סלע נמוך, לתצפת על הכפר הערבי שעל הרכס הקרוב, ובדממה השוררת אני מסוגל לשמוע את קולה הנלהב של צופיה בוקע מתוך המכשיר. אני מסתכל על העשב ומדמיין שגם לי יש מישהי שמחכה שאתקשר אליה בשלש לפנות בוקר. אורי מדבר ומדבר ואני מרגיש קצת לא נעים אז אני מדשדש לי בחזרה לקרוון להכין לעצמי כוס תה. אני משתדל להכנס בשקט, שלא להעיר אף אחד, משימה לא קלה בהתחשב ברצפת הקרוון החורקת ובכל הדברים שמתגלגלים עליה: הקסדה של רועי, צלחות חד פעמיות, קליפות תפוזים, מזרן מזוהם –קושקוש הכלבה שאימצה את המילואימניקים פה ישנה עליו- והמון המון בוץ. אני מדליק את הקומקום החשמלי ומחפש כוס נקיה. אין. קושקוש מגרגרת מתוך שינה, מעניין על מה היא חולמת. אני לוקח באקראי את אחת הכוסות וכפית- טוב, הכפית דבוקה לשולחן בסירופ פטל צבאי, אז אני עוקר אותה, שוטף אותה ואת הכוס ומנגב את הכפית בחרמונית שלי. עכשיו היא מן הסתם יותר מלוכלכת אבל לפחות הסוכר לא יתמלא בגושים. המים בקומקום רוחשים, לוחשים, מרקדים, מבעבעים ומתחילים להעלות אדים, מולקולות חמצן דו מימני משתחררות משבי בורות הפוטנציאל של הנוזל ומדלגות בחדווה אל החופש. החופש…הן נעות לכל כיוון אפשרי, ומציירות דוגמה כאוטית על רקע החלון האפל. שתיים וחצי כפיות סוכר, ערבוב קל ואני שוב בחוץ, מחזיק את הכוס בשתי ידי כדי שתתחממנה, בחזרה לאורי ולפלאפון שלו. שלש וארבעים. צופיה הולכת לישון ואורי ואני הולכים לעשות פטרול קצר בין הקרוונים. ארבעה אווזים חוצים את השביל בהליכה מתנדנדת, מלאה חשיבות עצמית, ומתמקמים ליד חבית חלודה. מצחיקים, האווזים האלה; בכלל, גן חיות שלם מסתובב פה: שלש עזים - שתיים לבנות ואחת חומה ופחדנית- טווס וטווסה, האווזים שהוזכרו לעיל, ויותר מדי תרנגולים שלא סגורים על השעה ומודיעים מדי פעם, באופן אקראי לחלוטין, שהשמש זרחה. לא נעים לי לברך 'הנותן לשכווי בינה' בימים האחרונים. אנחנו פונים למורד הגבעה, שכמו כל המאחז המבודד הזה מלאה בחפצים שונים ומשונים שכל מיני אנשים השאירו מתישהו ושכחו להרים. מוטות, עמוד עירוב מיותם עם שארית של חוט קשורה אליו, חוטי חשמל, כסאות מפורקים, בקבוקים ריקים, חוברת של האוניברסיטה הפתוחה - משהו בכלכלה, נראה לי - גרב בודד עם ציור של סנופי וחתול שאורי דרך לו על הזנב בטעות וגרם לשלשתנו לצווח בבהלה. החתול הנעלב הולך לפרוק את תסכולו על האווזים שמתרוצצים כעת לכל עבר בנפנופי כנפיים וגעגועים רמים. מרוצה מעצמו, מסתלק משם החתול בזנב מורם, קופץ על יריעת ברזנט מגולגלת ומתבונן בהנאה במהומה שיצר. אורי מחפש משהו בכיס של החרמונית, ואני צועד אל סלע שטוח שמהווה עמדת תצפית נוחה אל היישוב שלמרגלותינו. 'תזהר' ,אומר אורי, 'שלא לדרוך על הרקפות'. אני מתנער מהרהורי ונזהר. אנחנו מתישבים על הסלע בדממה. עננים מתערבלים בולעים את הירח ואני חושב על אנטרופיה. אנטרופיה, מושג חמקמק שמשמעותו, בגדול, אי סדר; אי סדר נוצר בהעדר חוקים מגבילים. החוק- כל חוק, גם חוק טבע- מעצב, נותן צורה למציאות, מעניק סדר. והדברים בעולם, שואפי חופש מטבעם, מתפזרים על פני מרחב האפשרויות כמיטב יכולתם , כל כמה שהחוקים מאפשרים זאת. לא צריך לכוון אותם להתנהגות כזו: ההתפשטות הזו נובעת מהעדר חוקים, ולא בגלל חוק מכוון. אני אנסה להמחיש- דוגמה קלסית בתרמודינמיקה מתארת מולקולות גז אידיאלי ללא אינטראקציה- אבל, אוף, איזו דוגמה איומה. אנשים נוטים לבלבל דברים פשוטים, כשאך ניתנת להם ההזדמנות! דמו לעצמכם, במקום זאת, שני זבובים בצנצנת, המונחת על שולחן הכתיבה בחדר שלכם. הם נורא רוצים לצאת, להסתובב בכל החדר ולהציק לכולם, אבל הם לא יכולים כי יש חוק שאומר שזבובים לא יכולים לעבור דרך זכוכית. עכשיו תארו לעצמכם שאחיכם הקטן בא ופותח את מכסה הצנצנת - זה לא דבר שקשה לעשות, נכון? תוך חצי דקה לכל היותר הזבובים יצאו לחפשי, ויתעופפו ברחבי החדר כשהם מזמזמים לעומתכם מילות גנאי בזבובית. אין ספק שאי הסדר בחדר גדל: בהתחלה הזבובים היו מסודרים בתוך הצנצנת, בפינה, ועכשיו- אוף! הם יכולים להגיע לכל מקום! סביר להניח שתרצו להשיב את הסדר על כנו. זה כבר הרבה יותר קשה מהברגת מכסה של צנצנת- אתם מדלגים ברחבי החדר עם כל מיני מלכודות מאולתרות, מנסים להתגנב בשקט מאחור, להפתיע אותם, להיות זריזים יותר מהם….אחרי עבודה מאומצת שנמשכה כשעה, הזבובים, מובסים ונרגזים, שוב בתוך הצנצנת הסגורה. הסדר שב על כנו. אבל- רגע! תסתכלו על החדר; תסתכלו על עצמכם! איזו מהפכה איומה!! הכסאות הפוכים, הספרים נפלו מהמדף, השטיח התעקם לגמרי, כוס מים שנשכחה ליד המיטה נשברה. ואתם- מזיעים, מלוכלכים ושרוטים… אמנם הצלחתם לצמצם את אי הסדר ככל שזה נוגע לזבובים, אבל אי הסדר הכללי בחדר גדל כל כך כתוצאה ממאמציכם שניתן לומר שבאופן כללי רק הגדלתם את אי הסדר. וזהו זה. זה נכון תמיד. המאזן תמיד לטובת האנטרופיה, התבוסה ידועה מראש, המאבק חסר טעם לחלוטין. הבלגן שנוצר כאשר מסדרים דבר מה תמיד גדול יותר מהבלגן שסודר. תמיד. כלומר- כל עוד המערכת מבודדת- כמו למשל, החדר שלכם. במערכת לא מבודדת - כמו שני הזבובים כשהם לעצמם, ניתן להקטין את האנטרופיה על ידי התערבות חיצונית - במקרה זה, אתם הייתם ההתערבות החיצונית. אבל אם שני הזבובים היו לבדם בעולם והיו משתחררים מהצנצנת- שום דבר לא היה מחזיר אותם להיות ביחד. אלא אם כן, כמובן, מדובר בזבוב וזבובה מאוהבים, ועל אי הסדר שהאהבה גורמת בעולם אין צורך להרחיב!! ארבע ועשרה. התרנגול המקולקל מתעורר ומכריז בקולי קולות על קיומו החשוב, וקוטע את חוט מחשבותי. נראה לי שתרנגולים לא ישנים לעולם. כלב נובח במרחק ואורות מנצנצים בעמק מתחתינו. הפלאפון של אורי מצלצל - צופיה לא מצליחה להרדם. אין פלא - היא לבדה, ומתגעגעת, וכשאתה לבדך, המחשבות מתערבלות בתוכך, מתפתלות, מסתחררות ומשנות צורה, ואתה לא מצליח לעקוב אחריהן ולהשיב אותן למקום, והן מסתובבות בכל הכיוונים ולא נותנות לישון. הלב שלי מקומט קצת וכדי לשכוח ממנו אני מסתכל בשמיים ומנסה למצוא את חץ הצפון. אי אפשר - הוא מכוסה בעננים. ג'יפ הסיור מגיע. בהכרת תודה אני ניגש אליו לפטפט קצת עם החיילים שיוצאים לחלץ אברים ולשתות משהו חם בקרוון שלנו. אחרי עשרים דקות קוראים להם והם עוזבים- שלווים קצת יותר והקרוון שלנו הפוך הרבה יותר, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי. אורי מתבונן בצ'קלקה המתרחקת, מרוכז בעצמו. מן הסתם מהרהר בצופיה, שהלכה שוב לישון. אני מנסה, בפיזור נפש מסוים, לחשב מה עשויים להיות ממדיו של סיר שמכיל 48 ליטרים. אני מאבד אפס בחישוב ומקבל תוצאות מגוחכות. אורי תוחב את ידיו עמוק בין האפוד והחרמונית ופוסע לכיוון הגנרטור המהמהם את שירו החדגוני. אני נגרר אחריו, מנסה למצוא את השורש השלישי של שש. השעה ארבע וארבעים: מוזר, לפני שעה לפחות הסתכלתי בשעון והוא הורה על ארבע וחצי. לזמן יש חוקים משלו… אני מעלה בעיני רוחי את העולם לפני מאה שנה, שחשב שגילה את כל החוקים ששולטים בטבע, ולא ידע על הפקיד היהודי והחולמני ממשרד הפטנטים השוויצרי שישב בביתו וטווה מחשבות על יחסיותו של הזמן, ועל המהומה שתיווצר כשיספר על זה לכולם. למיטב זכרוני, את הדוקטורט שלו כתב איינשטיין על איזשהו תחום בתרמודינמיקה. משעשע. האווזים רודפים אחד אחרי השני בין הקרוונים, מסיבה שידועה רק להם. החמור- שכחתי לספר עליו, הוא צמרירי וקטן והילדים קוראים לו ברגותי- מתעורר ומודיע לכולם הודעה חשובה ולא מובנת בתכלית. העשבים נעים ברוח והעננים מתגלגלים באופק. העגלה הגדולה וקסיופיאה מסתובבות עוד קצת נגד כיוון השעון ואני מהרהר בהיתוך הגרעיני הלוהט שמתחולל בתוכן, רחוק כל כך, לבד כל כך. רוח דוקרנית מתעוררת וגורמת לנו להצטנף בחרמוניות שלנו עוד יותר. 'תגיד', שואל אורי, 'מבחינה פיסיקלית, איך זה שהחרמונית מחממת?' גל של עליצות שוטף אותי לנוכח חוש ההומור הנהדר של בורא כל עולמים, ומתעורר בי רצון עז ואווילי מאד לחבק מישהו. במקום זאת אני מתכרבל בחרמונית שלי, הרכה והנעימה, ומחייך לעצמי. החום בא מבפנים. החרמונית- היא רק מבודדת.