זה היה בארבעה עשר בניסן, כולם היו בדרך לבית המקדש ורק אבא ואמא נשארו בבית, כי הם היו טמאים. אמא ישבה בחצר בפנים עגומות ואפתה מצות בתנור החדש שאבא קנה ממישאל. מישאל היה השכן שלנו, הוא היה עושה כלי חרס ומוכר לאנשי ירושלים. היינו אמורים להיות מנויים אתו על הקרבן היום, אבל ביטלנו ביום שלפני כן. אמא שאלה את אבא אם יש מספיק שמן ואבא אמר שכן. אבא שאל את אמא אם היא תרצה שנלך בחג לאכול אצל אחיה. אמא אמרה שזה רחוק וחבטה בבצק באגרופיה. אני אוהבת את אח של אמא. יש לו עץ תפוחים בחצר ובחנוכה הוא מתחיל מנר אחד ביום הראשון וכל יום מוסיף נר, במקום להפך. אבא אמר שאפשר לעשות עירוב תחומין. אמא אמרה שחבל שעד שקונים תנור חדש לפסח הוא נטמא ונצטרך עוד אחד כשניטהר, ושהוא יכול ללכת לערב אם הוא רוצה אבל שיקח אותי אתו. אבא חגר את החגורה הגדולה שלו, לקח סל עם מצות טריות, ריחניות ביד אחת ונתן לי את היד השניה. הוא חייך לאמא ואמר שלא תהיה עצובה, יהיה לנו חג שמח, ושהוא יחזור אחרי צאת הכוכבים עם המצות. אמא נאנחה קצת אבל חייכה בכל זאת, והלכנו. כשיצאנו מירושלים אבא הרכיב אותי על הכתפיים , הוציא מכיס החגורה שלו אגוז ונתן לי. הייתי גבוהה גבוהה והשמש זרחה לי בעיניים. בדרך ראינו עולי רגל, שהלכו בכוון ירושלים ונפנפתי להם לשלום. בסוף הגענו לעץ שאבא מניח לידו את העירוב כשאנחנו רוצים ללכת לאח של אמא בשבת. אבא התישב וחיכה לשקיעה ואני אכלתי את האגוז שלי וחיפשתי לטאות בעשב. בבקעה למרגלותינו היה שדה שעורים, וראינו שם אנשים מסתובבים וקושרים את ראשי השבלים ברצועות. שאלתי את אבא מי אלו והוא אמר לי שאלו שליחים של בית הדין שמכינים את השדה לקצירת העומר שתהיה מחר, בליל שבת. השמש כבר היתה קרובה לשקוע וצבעה את השדה באדום, ואבא זמזם לעצמו את המנגינה של שיר של יום שלישי, שזה היום שנולדתי בו ולכן אני אוהבת אותה כל כך. נוכל ללכת מחר בלילה לראות את קצירת העומר, אמר אבא. יהיו הרבה אנשים ויהיה שמח. אני חושבת שבאמת הלכנו בסוף לראות את הקצירה, אבל אני לא ממש זוכרת. אני זוכרת בעקר את השבלים הקשורות, נעות ברוח באור הדמדומים.