אתמול הוא הגיע לבקר אותי כשעסקתי בחיפוש כתובות למשלוח הזמנות לחתונה. מיד כשנכנס ראיתי שהוא נסער ושיש לו משהו רציני לומר, אבל לא שיערתי בכלל מה יהיו דבריו.
הוא שאל בחביבות מה שלומי ומה אני עושה, אך מהר מאוד הגיע לנושא: "את לא יכולה לפרסם עלינו הכול ככה בפומבי", הוא אמר בהחלטיות.
"על מה אתה מדבר??" שאלתי אותו, מופתעת לגמרי.
"על הסיפור על איך התחברנו מחדש שפרסמת באתר 'צורה'", הוא השיב בטון רגוז מעט. הייתי מבולבלת ומופתעת וכל השאלות שהיו לי קפצו החוצה בזו אחר זו: "אתה מכיר את האתר הזה?! איך אתה יודע שאני כותבת בו - הרי בחרתי לעצמי שם בדוי?! ממתי אתה יודע שאני כותבת בו? למה לא אמרת לי?"
"נתחיל מאחרון ראשון," הוא ענה בחיוך, אבל ראיתי שהענין מטריד אותו מאוד. "לא אמרתי לך כי גם את לא סיפרת לי שאת כותבת שם. זה אתר פתוח ולכל אחד מותר לכתוב או לקרוא בו. גיליתי את האתר הזה טיפה אחרי שנפרדנו, ואני מבין שגם את. זו לא היתה בעיה לזהות אותך - זיהיתי אותך כבר מהשיר הראשון "לשאוף". הוא היה כל כך את..."
כעת הסמקתי. אינני יודעת אם השיר הראשון שפרסמתי היה כל כך מוצלח, אך הוא באמת ביטא מאוד את תחושותיי באותה תקופה של רצון עז לשינוי בחיי.
לשאוף
לשאוף
לעוּף
כמו עוֹף.
ועוד ועוד ועוד
- מאוד.
לשאוף
כמו עוף
...
ושוב
לשוב
לחוף.
השיר ביטא בזמנו את שאיפותיי וחלומותיי, עם הקושי שלי בַּיחס לבית שלי ולמשפחתי. מצד אחד - חוף בטוח ויקר שטוב לחזור אליו בכל פעם, ומצד שני - קרקע בעלת כוח משיכה, שלפעמים הייתי רוצה לגבור עליו ולדעת להתרחק ממנו כדי להשתנות בכיוון שבחרתי בו.
"זיהיתי אותך בקלות," הוא אמר עכשיו, "זה היה גם הסגנון שלך, גם הנושאים שלך וגם..." חיוכו התרחב, "האי מייל שלך..."
"אני לא מאמינה", תפסתי את ראשי, "אתה ידעת כל הזמן הזה..."
"אבל נחזור שוב לעניננו", הוא לא ויתר, "אני לא מוכן שכולם יוכלו לקרוא באינטרנט את הסיפור שלנו."
"אף אחד לא יודע שזה אנחנו", התוכחתי אתו. תמיד אהבתי להתווכח אתו. זה לא יפה, אבל אני פשוט אוהבת לראות אותו רציני כזה, ואפילו כועס. הוא כל כך עדין, שפשוט כיף לראות איך הוא נשאר כזה גם כשהוא 'מתחמם'. "אני שיניתי את הפרטים לגמרי ולא כתבתי בכלל שמות", אמרתי.
"אני יודע," הוא לא ויתר, "אבל כל מי שמכיר אותנו ואת הסיפור שלנו - המשפחה והחברים - יזהו אותנו מיד".
"אם הם כבר מכירים הכול," המשכתי לטעון, "אז זה כבר לא משנה שאני אספר להם..."
"את לא מבינה". עכשיו הוא כבר היה נרגז יותר. אמא אמרה לי פעם, בפרק א' של הקשר שלנו, שזה טוב מאוד שהוא שקט ועדין-מזג ולא מתרגז מהר, אבל שעלי לדעת שכשאנשים כמוהו כן מתעצבנים - זה כבר מסוכן. בכל זאת, אהבתי לראות את כעסו השקט. "הסיפור הזה הוא אישי שלנו. איך את הרגשת, איך אני נראיתי - זה לא משהו לפרסום!"
"אתה לא צריך לכעוס", אמרתי עכשיו בניסיון לפייס, "אני לא התכוונתי לעשות משהו שיפריע לך. הדברים האלו כל כך ממלאים אותי, שהרגשתי צורך לכתוב אותם, ומאז שגיליתי את 'צורה' חבל לי להשאיר לעצמי את מה שאני כותבת. אני באמת שיניתי פרטים; גם לי לא היה חשק שכולם יזהו אותי. בסך הכול הסיפור שלנו מאוד מיוחד ורומנטי, וחשבתי שחשוב שאנשים יקראו אותו. בכלל לא חשבתי ש..." אני רגילה שהוא שותק כשאני מדברת בלי סוף, אבל הפעם כבר חסרה לי תגובתו. הוא שתק ובהה בנקודה בחדר. "על מה אתה חושב?" שאלתי בחשש, "אתה כל כך כועס?"
הוא כאילו התעורר פתאום והביט בי. היה בעיניו משהו עורג, משהו עמוק. "את זוכרת את הפסוק ההוא מצפניה?" הוא שאל.
"בטח שאני זוכרת," עניתי בחיוך מבויש, "איך אפשר לשכוח?"
זה היה ערב יפיפה. עלינו עם הגיטרה שלי והחליל שלו לראש גבעה מבודדת עם נוף מדהים. ישבנו שם על הסלעים וניגנו ושרנו. היה כל כך נעים והרגשתי כל כך מוערכת. השיער שלי התנפנף ברוח, הקול שלי היה צלול והמבט שבעיניו אמר לי שיש בי משהו. הרגשתי פתאום מוצלחת וכל יכולה ושאלתי אותו אם בא לו לנסות להלחין שיר. רצינו לבחור פסוק להלחנה, וכדי להיות מקוריים פתחנו את התנ"ך בתרי-עשר. יצא לנו צפניה פרק ג' פסוק י"ז: "ה' אֱלֹקַיִךְ בְּקִרְבֵּך... יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ, יָגִיל עָלַיִךְְ בְּרִנָּה". ניגנו קצת ודיברנו הרבה. הפסוק כל כך התאים לנו, והכול היה כל כך רומנטי... בשלב מסוים הוא השתתק ורק הסתכל עלי. המשכתי בכמה אקורדים נוספים ואז הפסקתי ותליתי בו מבט שואל. "יחריש באהבתו..." הוא אמר וחייך במבוכה. "לפעמים אתה כל כך מאושר באהבה שלך, באהובה שלך, שאתה פשוט מחריש. אין לך מילים לבטא מה אתה מרגיש..."
לא המשכנו לדבר הרבה. שתקנו וחייכנו ואחר ירדנו למטה יד ביד. ידענו שאסור, שיש כזה דבר "שמירת נגיעה", אבל זה ממש לא היה בראש שלנו באותו רגע. אחר כך, כשזה כבר היה בראש שלנו, החלטנו להיפרד.
השבתי אליו מבטי. "ודאי שאני זוכרת", אמרתי שוב, מנסה לא להסמיק, "למה זה קשור?"
"אני לומד עכשיו את הפרק היומי בתנ"ך", הוא אמר, והוסיף כאילו בהתנצלות: "החלטתי שגם כשמתקדמים הלאה בלימוד, לרוחב ולעומק, חייבים להכיר טוב טוב את הבסיס." תוך כדי דיבור הוא שלף מתיקו ספרון קטן. "יש סדרה נפלאה של נ"ך מקראות גדולות", הוא סיפר לי. ראו בעיניו ובתנועות ידיו שהוא אוהב מאוד את הספר - הוא ממש ליטף את הדפים. "קוראים לה "נחמד למראה", אבל אני הייתי קורא לה "מתוק מדבש". יש פה דברים כל כך נהדרים..." הוא דפדף ונעצר בצפניה. "מתברר שהבנו אז לא נכון את הפסוק", אמר והגיש לי את הספר. לקחתי אותו בסקרנות. מה הבנו לא נכון? ומה זה שייך עכשיו?
"יחריש באהבתו". אונקלוס: "יכבוש על חובך ברחימתיה"; רש"י: "יכסה על פשעיך באהבתו"; מצודת דוד: "בעבור אהבתו לך ישתוק על העוונות שעשית מאז, ולא יזכירם לך להכלימך"; רד"ק: "ישתוק על פשעייך שעשית כבר באהבתו אותך".
הרמתי מבטי, נפעמת. "נכון שזה יפה?" הוא שאל.
"אז אתה סולח?" השבתי.
המבט לו היה כל כך רך שהעזתי להוסיף: "ומותר לי לכתוב גם את זה?"
תגובות