אני מנסה לכתוב סיפורים. ולא מצליח לי. משהו חוסם אותי ואני תקועה עם חמש התחלות עכשיו.
בשעות לילה מאוחרות של ציפיה מורטת עצבים להודעות טקסט המסרבות להגיע.
(ואני לא משלימה עם זה שהם אולי כבר לא יגיעו)
אוף.
מנסה- מה אני אעשה? לבד בחדר, חושך בחוץ, ובדיוק עכשיו אין לי את מי לשתף חוץ מאת הדף הזה. (אז אני משתפת אותו)
ואותך
אני בכלל לא יכולה לשתף. (מה שבטוח שאם אני אגמור את הסיפורים לא תקרא אותם)
אז אולי גם אתה מרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו? ותעשה עם זה, לעזאזל, משהו?
קניתי חולצה חדשה אתמול. לבנה. לכבוד הראש חודש של היום. קלעתי שערי הבהיר בצמה ארוכה כמו שאהבת. לבשתי חצאיתי המהוהה. מעין ענדה לצוארי שרשרת די יפה. מאבנים חומות כאלה, טובות.
חבל שלא ראית אותי (הפסדת).
קמתי בבוקר מוקדם להתפלל שחרית, מסידורי המרופט המוכתם בדמעות.
של גירוש, של חורבן, של עקירה ונטישה. של חולי ומכאוב. של חלומות משומשים. של זכרונות מצהיבים.
ורציתי לדבר איתך לעומק כמו שהיינו עושים אז. בלי חסימות. כפרץ שוטף וגועש של מים הבוקעים סכר עץ ישן וחורק, כריצת אתלט המגיע אל קו הסיום, כמו ילדים הרואים את אמם בסוף יום מייגע.
כמו שהיינו.
כמו שיכלנו להיות.