לא ידעתי שגם הוא יהיה כאן. אם הייתי יודעת לא הייתי באה. ראיתי אותו ברגע שנכנס. בשנייה הראשונה לא הייתי בטוחה שזה הוא. כל כך השתנה. אבל בשנייה השנייה כבר לא היה לי ספק - הנהון הראש הקליל, כמעט לא מורגש, העיניים החומות הרכות, מרפרפות עליך בעדינות, החיפוש הנבוך אחר נושא שיחה. זה הוא. לא משנה כמה זקנים הוא יגדל וכמה סגנונות לבוש יחליף.
רעד עבר בגבי. גם אני השתנתי כל כך ובכל זאת נשארתי בדיוק אותו דבר? גם הוא יזהה אותי באותה קלות? אני מקוה שלא. אני מקוה שכן.
בלי משים נדחפתי לכיוונו, מחליקה בידי על הסרפן החדש. אחר הסמקתי והפנתי גב. זה לא יאה שארדוף אחריו. במיוחד ששנינו זוכרים היטב שאני הייתי זו שהפסקתי את הקשר. כלומר, החלטתי על הפסקה. כלומר, אמרתי לו ששנינו צריכים קצת שקט כדי למצוא את עצמנו, להתחזק יותר בהשקפה ובאמונה, להיות קצת פחות ´מזרוחניקים´. הוא אמר שאפשר לעשות את זה ביחד, אבל אני כבר חלמתי על מישהו רוחני יותר. בחור ישיבה כזה, עם זקן וציציות בחוץ. אמרתי לו שאני הולכת למדרשה ושהוא ילך לישיבה, ושאולי עוד שנתיים נדבר.
עברה חצי שנה, והנה הוא פה לפני. יש לו זקן וציציות והכל, אבל לא זה מה שלוכד אותי. זה המבט שלו. לא פגשתי מאז מישהו כמוהו. האמת היא שגם לא ניסיתי להפגש אם אף אחד. לא יודעת, לא היה לי חשק.
זה לא צנוע שאני אפנה אליו. חוץ מזה, אולי הוא כבר בכלל לא ירצה אותי אחרי כל מה שהיה. הוא כבר נראה עכשיו כל כך ´דוס´, שאולי לא אהיה מתאימה לו. עמדתי מרחוק והגנבתי מבטים. הזקן כל כך יפה לו...
מישהי נעמדה לידו והוא נפנה אליה בחיוך. זאת היתה בחורה שראו עליה שהיא בת טובים, צנועה כזאת וחסודה. היתה לה צמה ארוכה מהודקת ושתי גומות חן. הסתכלתי עליהם מדברים ופתאום משהו בתוכי קרס. לא חשבתי ולא ידעתי, רצתי לחלון הקרוב ביותר, פתחתי אותו כמעט בפראות, נשענתי החוצה ופרצתי בבכי. אנשים הסתכלו עלי מלמטה, אבל לא השגחתי בהם. שוב ושוב הכתה בי המחשבה: ´טפשה שכמותך! במו ידיך הרחקת את אושרך! ´ הרי היה לי כל כך טוב איתו. כל המידות הטובות שבעולם יש בו, כל התבונה, וההבנה והסבלנות. והוא כל כך חבב אותי, אפילו אהב. וידעתי שאדם עם טבע כמו שלו יגיע רחוק. יכולתי להיות כמו אשת רבי עקיבא שלו. יכולנו לגדול ביחד. עכשיו הפסדתי הכל...
פתאום שמעתי מאחורי שיעול. זה היה השיעול שלו. שיעול מעושה, שהיה נוקט בו כשרצה לפתוח בדברים ולא ידע איך. הלב שלי זינק לרגע, אבל מיד נחת שוב. ´בחיים זה לא כמו בסיפורים,´ אמרתי לעצמי, ´החיים לא נגמרים תמיד ב"והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה..."´
"עזוב," אמרתי לו, מסתירה את פני, "אני רוצה להיות לבד." הוא הניח חבילת טישו על אדן החלון והתרחק קצת. לא יכולתי שלא לצחוק. זה הרי היה סידור העבודה הקבוע שלנו, אני נתקעת עם אף או עיניים דולפים והוא שולף מכיסו מאגרים של טישו.
לקחתי טישו אחד וקנחתי את אפי. לקחתי עוד אחד וניגבתי את עיני. את האחרון העברתי על הלחיים והמצח. הוא עוד עמד מאחורי. לקחתי נשימה ארוכה והסתובבתי אליו.
תמיד הוא היה בישן, אבל הפעם היתה בו מתיקות מיוחדת. "- - - למה תמיד את רוצה להיות לבד?" הוא שאל, "היה כל כך נעים כשהיינו לבד ביחד..."
הוא היה אדום כולו, ואני משערת שגם אני. הלב שלי כמו פרץ בריקוד משוגע.
בעידן הקודם הייתי נותנת לו עכשיו יד, הוא היה אולי מניח יד על כתפי. כעת רק חייכתי כמו טפשה, ומבעד לדמעות עניתי "עכשיו אתה נזכר, רבי עקיבא?" וצחקתי.
תגובות