"אז מה אתם אומרים?" שאל הטיפוס המזוקן, שישב באמצע.

"שלושים וחמש", הציע הכהה מימין, והתחיל גם להסביר, אבל לא ממש הקשבתי.

"קצת נדיבות", קטע אותו הנמוך משמאל. "למה לא לתת לה ארבעים ושתיים? מספר יפה. מתחלק גם בשש וגם בשבע, וזה בדיוק כפליים מגילה."

המזוקן נראה עצבני. אני נכחתי בעשרה דיונים שקדמו לשלי, ומלבד המספרים, הם נשמעו אותו דבר. אנחנו גמרנו את הסדר מאוחר, אז סביר להניח שהיו עוד המון לפני. בקיצור, לא מפתיע שנמאס לו. פתאום המזוקן חייך, היה לי ברור שהוא חושב על משהו שלא קשור למשמעויות הנשגבות שהכהה נתן עכשיו לשלושים וחמש. "אני מציע ארבעים ושבע", הוא אמר. "יש למישהו התנגדות?" ולפני שהנמוך הנדיב הספיק לומר "אוי, זה ממש אכזרי", הוא כבר חתם.

התעוררתי בבהלה אל החושך, מגלה שזה רק חלום. מהחלומות שאחרי "נרצה". חלומות כאלה שנראים מציאותיים פשוט כי הסדר, שקדם להם, הוא ארוע די הזוי, כך שהגבול מטושטש.

***

אני מתגנבת לבית הכנסת. משתדלת להגיע קצת אחרי כולם, ולצאת מהר. עדיין מרגישה שיש צד של יוהרה בלהיות היצור האנושי היחיד בעזרת הנשים. שני זחלים שלא הבחינו בבוא האביב מתנמנמים על מעקה העץ. זחלים מאחרי התפרפרות.

בעסק גדול אני קוצרת את העומר שלי, אומרת לשם ייחוד, "היום יום אחד" אני אומרת בפה, ובלב חוזרת ונשבעת "השנה אני אזכור! אני אספור עד הסוף, אגיע מוכנה לגמרי לשבועות." ואני חוזרת ואומרת כל דבר שלוש פעמים ומסיימת ב"הין" גדול, מוכנה להתמודדות שבוא תבוא.

***

תלמידי רבי עקיבא נפגעו כיון שלא נהגו כבוד אחד בשני.

ספירת העומר היא זמן לתקן זאת, ולכן אנשים מתנהגים באופן נחמד להפליא בימי הספירה. האחים שלי לדוגמא דאגו השנה להתקשר אלי מדי ערב בערבו להזכיר לי לספור. אמא שלי הזכירה לי כמה פעמים כמה ספרו לפני שבוע, אבל יכול להיות שהיא רק בודקת שלא שכחתי פעולות חיבור בסיסיות. יש גם מרצה אחד שטורח להזכיר בסוף השיעור את הספירה "לאלו מביננו שאינם מתפללים במנין".

אך מעל לכולם- הפלאפון, ידידו הטוב ביותר של האדם, שמכשכש בזנבו בכל ערב בשעה היעודה- טורד את מנוחת השכנים וממלא אותי בשמחה. שמחה של מצווה המהולה ביותר מקורטוב של שמחת הנצחון.

"היום שבעה וארבעים יום" אני אומרת בגאווה, זוכרת שהמבחן האמיתי הוא זה של מחר.

***

המרצה שלי דיבר על משהו. עצמות של הומו-ארקטוס במערות הכרמל, או מכתבים של בר-כוכבא במערות מדבר יהודה, או שרידים של כל דבר אחר במערה איפשהו בארץ, או מחוצה לה. ואני הבטתי בשעון שלי ובשקיעה לסירוגין.

פתק נדחף אל השולחן שלי, ´מה את מחפשת בחלון? אמורים לנחות פה חייזרים היום?´ ´לא´, כתבתי בחזרה לשולחת, ´חברה שלי צריכה לאסוף אותי על המטאטא´.

אוי, כמה רחוקים הם הימים ההם, בהם ניסיתי לעוף על מטאטאים, משתדלת לגבור על בעיות המבנה האוירודינמי, שמעולם לא ידעתי עליו דבר.

היינו חבורה קצת מוזרה, קראנו לעצמנו "הילדים של מיסטר הייד" וניסינו לבצע כל מיני דברים שהיו כתובים בספרים שקראנו. מזל שלא הבנו שום דבר במדע.

השיעור הסתיים לי באמצע הזכרון, ואני רצתי מהר לטרמפ, מרגישה שהחושך חונק אותי, אך לא מבינה למה.

על דלת הבית חיכה לי חיוך מצוייר ותחתיו ´נסענו לסבתא, יש ארוחת ערב במקרר. כנראה נישן שם הערב, אבא ואמא´

כל המשפחה נסעה, הסוללה בפלאפון שלי נגמרה, חברותי חרשו בביתן, כך שיכולתי להנות משקט ושלוה ומוסיקה בפול ווליום. הכנתי עבודה שהייתי צריכה להגיש לפני שבועיים, והלכתי לישון.

היה שם טיפוס מזוקן שחייך חיוך זדוני.

התעוררתי בבהלה אל החושך, משהו לא בסדר בעבודה, הרגשתי. נגשתי למחשב, ועברתי עליה שוב. משפט אחד לכד את תשומת ליבי מסיבה נעלמה כלשהי. "ביסודם של הדברים, הויכוח אודות ההתנחלות הישראלית בארץ טרם הוכרע. ישנן הוכחות התומכות בכל אחת משלוש הגישות..." החלטתי למחוק את הפתיחה, איזו ברירת מילים מוזרה, "ביסודם של הדברים". מה הקשר בכלל? "יסודם של" המשכתי ללחוץ על מקש הbackspace , "יסוד" לרגע קפאתי. ניצוץ קלוש הבהב בירכתי מוחי העייף, כשלרגע ניצתה שם שלהבת, יסוד! יסוד שבמלכות!

לועגת לשחר שטרם עלה אמרתי לשם יחוד, מנסה לכוון את עצמי למטרה ראויה יותר מלעג, ובשמחה עצומה אפילו שההוראה לא כתובה בסידור, ספרתי ארבעים ושמונה ימים, שהם שישה שבועות ושישה ימים לעומר.

עמדתי בנסיון. יכולתי כמעט לחוש בידו הרחומה של מוציאנו ממצרים, המברך אותי על שלא ויתרתי, ופותח לי את הדלת למשרדו האישי.

פתחתי את הגמרא שלי, כי לא הצלחתי לחזור לישון.

יום טוב שחל בערב שבת- ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. למה? שתי קדושות הן.

מזונו של כל אדם נקבע לו ביום הכיפורים מלבד מזון של שבתות וחגים. עליהם לווים בני ישראל, ועורכים מזונות לכל חג ושבת בנפרד, שמחים בהם ומערבים להם תבשיליהם המיוחדים. לכל חג תבשילים ערבים המיוחדים לו, מוקדשים לו, כי רוצים בני ישראל להתענג על הטעמים השונים שבחסדי ה´. וברוך ה´ יום יום.

השמש כבר החלה לעלות כשהבחנתי בזחל קטן שסירך דרכו על רש"י.

"מי את?" שאל הזחל.

"אני עייפה", חשבתי.

"עייפה? מעולם לא שמעתי שם כזה."

"גם עכשיו לא שמעת," חשבתי "כי לא אמרתי שום דבר."

"מתחכמת, אה?" גיחך הזחל. "אז תני לי לחוד לך חידה לחכמולוגים:

ספירת העומר- מצוה אחת, או ארבעים ותשע?"

"בדיוק על זה אני לומדת!" שמחתי כל כך עד שכמעט שכחתי שאני ממש לא מחבבת את הזחל הזה. "תבואה שנקצרה בזה מותרת בזה. תבואה שנקצרה בא´ דחול המועד, ואסורה בו, תהיה מותרת למחרת. למה? שתי קדושות הן! הקדושה של ימי הספירה הולכת ומתגברת, משתנה, לובשת פנים חדשות, הולכת ומתממשת לקראת ההתגלות של מתן תורה, וכל יום הוא קדושה חדשה!"

"את בטוחה שאת לא מבלבלת את המילים?" שאל הזחל. ובאמת, נשמעו לי פתאום מילותי זרות ומוזרות. הבעיה היא במילים או בסברה? ניסיתי להיזכר, ולא הצלחתי.

"לא משנה," הוא הוסיף, "הבנתי גם ככה את הרעיון. אפשר להסביר את זה בצורה הרבה יותר פשוטה, את יודעת"

"אני בטוחה", אמרתי, וממש לא רציתי שהוא יתחיל להסביר לי. שקלתי אם סגירת הגמרא תהיה קטלנית עבורו, כשהוא שוב קטע את מחשבותי.

"אז גם אם הסברה שלך מעניינת, הרי את בבחינת עוקר הרים. אבל כבר הוחלט שסיני עדיף. וסיני את בהחלט לא. ולדעתי לא תצליחי להגיע לשם עד הערב"

"מה אתה מנסה לומר?" שאלתי "משנתי אינה סדורה לי, זה נכון. ואם בסגולות רוחניות אתה עוסק, אז גם ענווה איננה מסגולותי הבולטות, אבל איך זה קשור להערב?" הערב! הכתה בי התודעה.

"כן", גיחך הזחל, "ישנת כל היום, אמא שלך לא רצתה להעיר אותך. תראי, כבר שוב שקיעה"

פקחתי עין. אור אדום גדול הציף את העולם, ועלי נפלה אימה גדולה וחשכה.

איך הרפיתי? איך נתתי לעיט לרדת על הפגרים?

עוד מעט יכנס החג, ואני אבוא אליו מתוך יון המצולה. ריקה ממצוות כרימון שעבר עליו הפסח, כשרק גאוותי הנלעגת תלוה אותי כמלאך.

את הדיינים מהחלום ניצחתי, אך במה שנוגע לעבודת ה´...

שערי טומאה החלו להפתח.

"יש תיקון?" באתי בזחילה אל הזחל. הוא חיכך ידיו זו בזו. "לא נראה לי. הוא אמר. "היי, תזהרי!" הוא הוסיף כשדמעה חמה הרטיבה אותו. "תראי", הוא פתח שוב נוכח דמעותי, "אל תבכי, אולי אפשר לסדר משהו..." ושלף תמונה. "זה יכול להגדיל אותך או להקטין. אני אף פעם לא בטוח."

"מה זה?" שאלתי את הזחל הדובר בי.

"ירושלים, את לא רואה? ויש משהו גם מאחורה" הוא אמר, פרש כנפיו והתעופף.

לקחתי את התמונה. בצידה השני קראתי שתי מילים. "נרצה עוונך".

***

לבושה לבן פסעתי ברחוב, קצת אחרי כולם אגיע לבית הכנסת.

שפתי ממלמלות "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו".

קצת אחרי נרצה.