זו היתה אהבה ממבט ראשון, למרות שלא היה שם רקע מתאים לאהבות מהסוג הזה. לא היה עץ שהשיל את עליו הזהובים על דשא ירוק, גם לא שקיעה מאדימת ענן, לא אגם ואפילו לא שלולית. אם זכרוני אינו מטעני, היה שם פסנתר. אבל זה לא נחשב, כי לא היתה לו כנף, ופסנתרים בלי כנף לא עוזרים להמריא. וגם לו היתה לו כנף, השפעתה היתה מתבטלת בגלל היתושים. עמדתי מאחורי העמוד, והבטתי בך, מוקסם. היית אחרת כל כך. נראית מעניינת, מתוחכמת, משהו שצריך לעבוד עליו הרבה לפני שרואים תוצאות, אבל לא בגלל שניסית לעשות רושם על מישהו, פשוט כי היית כזאת, מסובכת בעצמך, אבל איטית ופשוטה. ומיד ראיתי שיש איזה סיפור עצוב שאת מחביאה. מרינה, המורה שלי, עמדה לידי, ונסתה לספר לי עלייך. ואני בקושי הקשבתי. אולי בגלל שבתקופה ההיא לא היתה לי אמפטיה לאלים יווניים מטופשים. לעומת זאת, סגדתי למוזות. "אבל היא לא מוזה!" התעצבנה מרינה, מנסה לגרום לי להקשיב. "היא נימפה. זה משהו אחר לגמרי! וכדאי שתיזהר". מוזה, נימפה, מצידי היית יכולה להיות גורגונה. אבל מרינה התעקשה להמשיך לספר. "אוהבים רבים כבר היו לה. כבר נגנו לה שירים בחליל שעשוי מקנה, קנה שהיה חלול ישר לתוך נשמתה." חליל קנים? חייכתי בבוז. אני אקריב לך הרבה יותר מזה! חליל כסוף, בוהק, שאהבתי כמעט כפי שאהבתי אותך. הדקתי את אחיזתי בחליל, עקפתי את עמוד התווים וניצבתי לפנייך. התבוננתי היטב. לא אתן לך לעבוד עלי. הפנמתי בסבלנות את ערימת הבמולים שעטרה את צידייך. והתחלתי לנגן אותך. לאט לאט ובשקט. חושף בפנייך את נשמתי, את אהבתי והערצתי. לא ראיתי דבר. לא את מרינה, שעמדה משתאה, כי מעולם עוד לא נגנתי כך, לא את הפסנתר קטום הכנף שניסה להרטיט את מיתריו איתנו, ולא את הדלת שנפתחה, ואת מנצח התזמורת, שהחליט עם עצמו שנתנגן יחדיו באחד הקונצרטים הקרובים. או בשניים, אם לא יהיה לי עומס של בגרויות.

וכל הזמן הזה רק קיוית שאעזוב אותך לנפשך, שאפסיק להציג אותך בגאוה לאזני הקהל הרחב. כל הזמן קיוית רק שתוכלי לפנות שוב לגאיה, שתעזור לך להפטר מעוד אוהב מעיק, שהתאהב בך כך, במבט, אפילו בלי להכיר אותך. אבל פחדת. כי בפעם האחרונה שעשית את זה, גילית מאוחר מדי שהיתה זו אהבת אמת. כשרוח ערגה עגומה נשבה בקנייך, נשמתו של פאן צמררה אותך, ולא יכולת לעשות דבר. נזכרת בכל האוהבים שעברו בשדך מאז, קוטפים קנים ומנגנים בך, אך לא כמוהו. ואז הגיע דביוסי, אוהב מבטיח כ"כ. מוכשר ורגיש. והוא כתב אותך אמיתי כ"כ, עד שהאמנת שזהו. אבל במקום לבנות לך היכל פאר, הוא ניצל אותך עד תום. מרוויח כבוד והערכה על גב ספורך העצוב, ופנה להלחין אחרות.

ואני, בטפשות של ילדון, וויתרתי. בלי לנסות להבין, בלי לנסות להגיע ממש אליך. לא השקעתי בך הרבה מעבר לרמה של קריאה ראשונה. בשלב מסויים פשוט הנחתי אותך במגירה של אלה שאני לא לגמרי מבין.

ואת, שיש לך קשר טוב עם חלילים נקמת את נגיזות תקוותך. איכשהו גרמת לי לנגן פחות, לשכוח עד כמה אני צריך את זה. גרמת לי איכשהו לשכוח שמבחנים, או שירות המדינה, או טיולים לא אמורים להפריע לנו. ובקרן זווית ישבת עם חלילי היקר, מחייכת חיוך חמוץ בכל פעם שאצבעותי הבלתי מיומנות עוד ניסו לגעת בך, או בו. חושפת שן בכל פעם שהצליל נצרד, בכל זיוף קטן.

וכשאני עובר בשדה קנים, ורוח מזמזמת שם על סף התחום המוכר, אני מדמיין שזה אני, אביר על סוס לבן שבא לגאול יצירות אומללות.