פעם היה לנו משחק מחבואים שכזה. הוא היה מתחבא מאחורי וילונות מלאי אבק, ואני הייתי מסיטה אותם. לפעמים, כשלא הייתי עירנית לגמרי, הוא היה קופץ עלי מבין הוילונות וצועק "בו!" ואז היינו שנינו צוחקים, ורוקדים ריקוד שמחה קטן ומוזר. אחר כך הוא אמר לי "את יודעת, אני לא מתחבא רק מאחורי מסכי הצגות העבר. אם תפסיקי להעלות אותי מן האבק, תגלי שאני מסתתר גם מאחורי ההוה." טוב, ננסה, אמרתי.

בהווה, הוא פיתח תכונה של חתול צ´שייר. אי אפשר היה לראות את כולו, אבל מי שיודע להסתכל היה מבחין בחיוך שלו, לדוגמא, תקוע ממש במרכז פרצופם של האנשים. טובים, רעים, וכל מה שבאמצע. "זה לא הוגן!" קבלתי. "חשבתי שמשחקים במחבואים, לא בהיעלמויות". והוא ענה, שעם כל הכבוד, הוא זה שקובע פה את החוקים. אז המשכנו. בדרך כלל הייתי רואה את הדמעה שלו. מרחפת בין העצים, מחכה שנתפוס עליה טרמפ.

ואז, יום אחד, הבטתי סביב, ופשוט לא הצלחתי למצוא אותו. העולם היה כסירה, מטלטלת אנה ואנה בלי כיוון ומטרה. גלים אימתניים ניטחו עליה בחמת קרי. ואין דין ואין דיין, והיד המכוונת נעלמה. מלחים, עבדים טובים, ברחו מפני קיטונות המים שרדפו אחריהם אל הסיפון, נשפכים בפניהם. "איפה אתה?" לחשתי. ומענה לא בא. השבתי מבטי התועה אל המלחים. מלח אחד שחיזק את קרשי הסירה צעק אלי "היי, את, מה נראה לך שאת עושה? קומי, קראי אל אלקיך!" אבל הוא לא כאן, מלמלתי. הוא הלך. "קדימה!", זעק המלח הנואש. טוב, חשבתי, ומתוך הרגל, נעמדתי בתפילה.

בהתחלה לא שמעתי את זה, קול הלמות תופים חרישי. ואז, הבנתי שאלו הן דפיקותיו. בשמחה גדולה קמתי לחבק את דודי, אבל לא היתה שום דלת נסתרת לפתוח לו. "פתחי לי" הוא ביקש. התמקדתי בדפיקות. הן לא הגיעו משום מקום על הסיפון. והוא, כלוא בתוך מעמקי ליבי שנבעו עם התפילה.