בשורות טובות תמיד נחמד לקבל. את האחרונה קיבלתי לא מזמן, במעבר העונות שבין אביב וסתיו. חבר שלי שמואל, ירושלמי, התקשר אליי לבשר לי בשמחה שנולד לו ילד, בן זכר. אמרתי לו: "ממזר, פרחים לאשתך כבר שלחת שאתה מתקשר אלי?" שמואל, אברך מישיבת "מרכז הרב" שבהתחלה נבהל מהכינוי ממזר התעשת מהשבץ שכמעט חטף. "סגולים, גדולים, והם עלו לי הון, אם אתה כבר שואל..." מסתבר שקצת חוש הומור נשאר לו בכל זאת...

"הברית ביום שני ב 14.30 בבית הכנסת המרכזי אצלנו בשכונה". משום מה לא נראה לי שזו תהיה חגיגה שמי שלא יהיה בה יפסיד יותר מדי..

עד היום של הברית שכחתי מכל העניין, ורק אז נזכרתי שלא קנינו מתנה.

התייעצתי עם אשתי מה נקנה לרך הנולד והיא אמרה שלאמא שלה יש רעיונות טובים בדרך כלל. התקשרתי. לא תמיד יש לי הלך רוח לכאלה שיחות, איכשהו אני מקבל את הרושם שהיא משתדלת לחייך אבל רוצה לחנוק אותי. מזל שיש לי יכולת מילולית טובה, כך שאני מסיים את השיחות בלי יותר מדי תקלות.

"מה שלומך  רייזל?" שאלתי בנימוס.

"רציתי לשאול, מה קונים לתינוק קטן? כן, קטן כמו התינוקת של אודיה. פיצקית כמוה לא ראיתי, ושמואל אמר שגם הבן שלו די מינימלי.."

איזו טעות. כלל מספר אחת: אף פעם לא להזכיר קרובי משפחה כשמדברים עם סבתות. עכשיו אני אצטרך לשמוע על כל הנכדות לפי הסדר: טל, רעות, אושרת, אלגד, (איזה שם! אשתי אמרה שהם פתחו את המילון החדש, ומה שיצא יצא..), הדס, נטע. היא לא שוכחת אף אחת.

החלטתי לגשת לעניינים, הזמן דוחק... "סבתא, שמעתי שמוכרים עגלות בשילב במבצע. סבתא! סבתא? סבתא...?" למה היא לא עונה? אחרי כמה שניות היא חזרה לטלפון "סליחה, פשוט שכחתי על הגז סיר שלם של מרק דגים והוא כמעט נשרף לי באש." "יו! קדת ופפריקה שמת בסיר?" שאלתי. קדת זה תבלין מוזר שהיא הביאה מהונגריה, אנחנו נחנקים והיא תמיד מנסה בכל זאת לשכנע אותנו שזה טעים. בקיצור, ראיתי שאין זמן ומצאתי תירוץ לנתק. מקסימום נצא לקניון וכבר נמצא.

איך שיצאנו מהבית אשתי נתקלה בגוגוק,  החתלתול של שרדינגר שכן שלנו וכמעט נפלה. גוגוק הזה, חתלתול קטן ונודניק, עוד איכשהו טוב לעומת החתולה של טלי השכנה הקודמת שלנו. כשהייתי פוגש אותה היא הייתה מתבוננת בי ואז מתקרבת אליי חרישית ומגרגרת באופן מוזר. לילה אחד היא אפילו יצאה מחלון הדירה של טלי וישנה כל הלילה בערוגה בגינה המשותפת שלנו. הבעיה הייתה שהחלון היה קצת שבור וכשהיא קפצה החוצה היא נחתכה מרסיס. לילה אח"כ היא כבר ישנה בדירה ולא עשתה בעיות...

בקיצור, ירדנו לאוטו ונסענו לקניון. כשנכנסנו לחנות למוצרי תינוקות אשתי מייד ניגשה למוכרת חרדית זקנה שענדה תגית שעליו השם "אילנה"- רציתי לעצור את אשתי לפני שהיא תפנה אליה אבל היא כבר התחילה: "שלום, שמי טובי, אורנה טובי, אני קונה אצלכם תמיד" והמשיכה עם חיוך שמראה שהיא עוד תבקש הנחה. "אני בדרך כלל קונה בגד, אבל הפעם אני מחפשת מתנה קצת אחרת." המוכרת, שנראתה כמו דודה אחת מהצד של אשתי (נזכרתי בסבתא רייזל ונמחק לי החיוך), לקחה אותנו אחריה בחיוך חסר שיניים (נזכרתי בתינוק של שמואל וחזר לי החיוך). היא הראתה לנו ספרון לעגלה עם ציורים של מצוות ותשמישי קדושה. "זה הדבר  האמיתי!" היא אמרה. "אתם נראים כמו זוג שמבין.." . אשתי, שהייתה מדרשיסטית ב"נשמת", כל חייה חלמה להסתובב ברחוב עם כסוי ראש ולקדש שם שמים והשתכנעה מהמחמאה די בקלות. אני הסכמתי רק כי ידעתי ששמואל יתלהב מהמתנה החינוכית. שילמנו ויצאנו. נסעתי די מהר כי פחדתי לאחר, ולכן למרות שבד"כ אני אוסף טרמפיסטים הפעם לא עצרתי לאף אחד.

הגענו לבית הכנסת בזמן ופגשתי מלא חבר´ה שלא ראיתי תקופה ארוכה- יצחק, גור, מנחם, דוד, אדם, צחי, יאיר, שגיא, אורן, סעיד (הגשש שלנו מהמילואים)  רן, אורי, עמירם, אלדר, בוסקילה- כולם היו שם! היה ממש נחמד לפגוש אותם. לפני הברית הספקתי עוד להציץ על התינוק- שמואל צדק, הוא באמת היה בגודל של איזה מקק קטן... (אחרי שהוא קרא לבת שלי בפעם הראשונה נמלה אני מרשה לעצמי להשתמש בביטוי מקק..).

המוהל איחר בערך בחצי שעה. אני אומר לכם, יש מוהלים שהמילה שלהם היא לא מילה...

קיצר, היה את כל הטקס: חתכו, התעלפה, נתנו שם, בכה, התרגשו ואז התיישבנו לאכול.

אחרי כמה זמן נמאס לי להסתכל על כל האורחים שיושבים ומכרסמים עוף עם פלאפון צמוד לאוזן, ונראים כאלו הם רק מחפשים דרך להתחמק מהאירוע כמה שיותר מהר. הורדתי את הראש לכמה רגעים ונרדמתי. התעוררתי כשהמרפק של אשתי חובט בצלעותיי: "קום! קום! הוא אומר דבר תורה!" הרגשתי תחושה של הקלה לנוכח הבשורה, כאילו פרפר חרישי מתיישב על כתפי. "עוד מעט זה ייגמר" אמרתי לעצמי.

שמואל, המרכזניק הזה, אמר דבר תורה במילים שאפילו הרב קוק שכח שקיימות: "נשמת ישראל המתגלמת בבננו שנולד לנו במזל טוב, שואפת אל האיחוד השלם עם ריבונו של עולם. מתוך עולמות שבורים היא קמה ועומדת, מצטחצחת היא בעזוז גבורתה ובבא העת המאושרה תאיר ארץ מאורה של תורה. הייסורים שכנסת ישראל סובלת היום יהיו לנהר המטהר שבשטפו תבוא גאולת ישראל, הבאה בלא גבול, גלויה ונסתרת, לחכמה ולנבואה..." העייפות התחילה להשתלט עליי. "מה זה הדבר תורה הזה? אולי אני בכלל חולם? למה אני לא הולך הביתה?"

"נו שיגמור כבר" סינן בן-דוד של שמואל, שחר. האור על פניו של שמואל רק הלך וגבר:

"מי גהר על נשמת ישראל שבגלות והשיבה לחיים? מי קטף אלומה זו מבין עשבי העמים השוטים? זהו אור י-ה שהופיע עליה, והרעיה נשמעה לקריאה ושבה ובאה מאהבה אל דודה..." למרות שאני מעריך מאד את שמואל הצדיק, סופית נשבר לי. החלטתי לעשות מעשה. התחלתי לזמזם בשקט "שיר המעלות בשוב..." אשתי קלטה את המסר והצטרפה אליי. כך גם שחר בשולחן מאחורינו ומישהי אחרת שישבה לידו. לאט לאט הקולות התחזקו עד שבסוף השיר כל הקהל כבר שר ביחד "בואאאו יאאבוא באאאארינה נושא אלומותיו". שמואל ניסה עוד להמשיך קצת "והישועה תבוא סוערה, בת חורין, עזה, ותגאל את עם ישראל כנהר שלום..." אבל אף אחד לא הקשיב חוץ מאיש אחד, שכנראה למד עם שמואל בישיבה. שחר ניגש אליי אח"כ וטפח לי על השכם: "בואנה,יצאת כוכב!" "אחד מעז וכולם מצטרפים, באמת לא סיפור..." הצטנעתי. לחצתי יד לעוד כמה אנשים וניגשתי לברך את שמואל: "מזל טוב שמואל, רק בשמחות..." והוא השיב לי מתוך זקנו המדובלל: "רק בשמחות אני אומר לך, רק בשמחות! ישועות ונחמות!" חייכתי בחזרה, חזרתי לאשתי ונסענו הביתה. באמצע הדרך קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה. "הלו ירון, זה ביני, מה נסגר אתך? היית היום בברית?" "כן, אל תשאל... היה זוועה..." "מה הבעיה, השם של הילד?" "לא, השם של הילד בסדר גמור" "איך קוראים לו?" הוא שאל. "אה, משהו רגיל לגמרי- מרקינוסטטוס ז´ון גלר".