"לא, לא! לא לשם! זה לא בכיוו... אויש, הוא עף מחוץ למגרש. לא נורא, אני אביא אותו." ובצעד קליל דילג עוזי מסביב לגדר אל השיחים שבסביבות המגרש. אחרי כמה דקות ארוכות של חיטוט בין הענפים, שקיבלו גוון קצת יותר קוצני לעת תמוז, הוא יצא משם, זורח ושרוט כולו, עם הכדור ביד. "חתיכת הרמה, אסף, הוא נתקע ממש עמוק בתוך העץ..." אסף היה קצת נבוך מהבעיטה העקומה שהפגיז, אבל הצ'אפחה הידידותית שקיבל הרגיעה אותו, וגם ניערה כמה עלים מבוהלים מהחולצה של עוזי. "טוב, נמשיך." הכדור נזרק מהחוץ והמשחק המשיך להתגלגל לו. היום היה ליונתן מצב רוח טוב. הוא פסע לאיטו, מתבונן בצמחים שבצידי הכביש. מעל אחד הפרחים הסגולים ריחפה לה דבורה. יונתן עקב בשקט אחרי הצורות שהיא עשתה עם הכנפיים. זאת הייתה דבורה מיוחדת, כך יונתן החליט, ולכן היא ראויה לשם "לאדיסיה". ברגע שבו החליט ידע שהוא לא יתחרט על כך. ללאדיסיה היה זמזום מיוחד, לא כמו של כל הדבורים הרגילות. זמזום שבא מארץ אחרת, אולי אפילו מהודו. ובטח היא המלכה של הקן שלה, שם בהודו, וכל פעם שהיא מזמזמת את השיר הזה כל הדבורים הנתינות שלה יודעות שהיא מצאה צוף. ואולי, אולי אפילו היא המלכה של כל הודו, ואם הם ישמרו על קשר אז אולי היא תיקח את יונתן פעם לפגוש את הטאג' מאהל! כנראה שמרוב התלהבות יונתן עשה תנועה לא זהירה ולאדיסיה התעופפה לה משם, אל ערבות בנגלדש או אל הפרחים הוורודים. יונתן המשיך בדרכו לאן שרגליו הובילו אותו, מזמזם לו בראש את המנגינה ששרה לו לאדיסיה מקודם. הוא לא שם לב ונתקל באבן. ירד לו קצת דם מהבוהן השמאלית. הוא הסתכל למטה וחשב מה אמא תגיד. הכאב הפתאומי גרם לו להפסיק לזמזם לרגע, וכך יכול לשמוע את הצעקות שהגיעו מהמגרש. יונתן בדרך כלל לא הולך למגרש. גם לא לגן שעשועים, רק אם אין שם אף אחד, ואז הוא אוהב לשבת על הנדנדות ולדמיין שהוא מרחף בחללית אל כוכבי לכת בגלקסיה אחרת, שרגל אדם לא דרכה בהם מעולם. אבל הפעם, היה לו מצב רוח טוב, ומסיבה שלא הבין לגמרי הוא נמשך אל הקולות המהדהדים. תוך כמה דקות מצא את עצמו משקיף על המגרש מתלולית החצץ שליד הברזיות. המשחק היה בעיצומו, והילדים נראו משולהבים. עוזי הרים קרן, דניאל הצליח לעקוף את החסימה של טל ובעט לשער. יונתן עצר את נשימתו ונראה שגם כל השאר, בשנייה האחרונה דוד זינק מהשער לפינה הנכונה והתגלגל מחובק עם הכדור לפני קו השער. החבר'ה של עוזי נראו קצת מאוכזבים, אבל הבעיטה של דניאל הכניסה להם מוטיבציה והם ירדו להגנה, מוחאים לעצמם מחיאות עידוד. לפעמים, כשהחבר'ה משחקים ויונתן בדיוק נמצא בנדנדות, הוא חולם שהכדור עף מעבר לגדר, ונוחת ממש על החול לידו. יונתן קופץ מהנדנדה באצילות, לוקח את הכדור מהרצפה, מנקה אותו קצת מהחול, שולח את הרגל לאחור ואז בהרמה אלגנטית מעביר את הכדור מעל לגדר ומכניס אותו לתוך השער הקיצוני. כל הילדים משתאים, ויונתן בחיוך של המלכה אליזבת שואל אם אפשר להצטרף. תמיד קינא בהם, איך שהם רצים משוחררים עם הכדור, ולא מפחדים לפול או לפספס את השער. עוד התקפה נחסמה. מה יהיה? חשב עוזי לעצמו. דוד הזה שוער מצוין. אם ימשיך לחסום בצורה כזאת את כל הכדורים שהם שולחים לו, אין להם סיכוי להבקיע גול. "פסססט!" זה היה אסף. הוא סימן לו להסתכל וחייך. עוזי הרים את הראש. שם, ליד הברזיות, מישהו עמד על ערימת החצץ. עכשיו הוא גם מבין את החיוך של אסף. יונתן היה ילד מוזר, חולמני כזה. תמיד ממלמל לעצמו מלמולים חסרי פשר. פעם הם שאלו אותו מה הוא ממלמל לעצמו, והוא אמר שאלה מנגינות שהפרחים מספרים לו. יאללה, כמה בדיחות הריצו על זה אז בכיתה, חודש הם לא נרגעו. נדמה היה שהוא פשוט לא מצליח לתקשר עם הסביבה בצורה נורמלית, ולמען האמת הם גם מעולם לא התאמצו יותר מדי להבין אותו. יונתן תמיד היה זה שחטף את כל המכות בגן, ובבית ספר מהילדים הגדולים, ועכשיו הם אמנם לא מרביצים לו, אבל אולי זה רק בגלל שהוא אף פעם לא איתם. וגם כשהוא בטעות איתם הוא לא ממש איתם. עוזי כמעט שהתחיל לרחם עליו, אבל בדיוק באותה שנייה הכדור עף וכמעט פגע בו. הוא התנער ופנה לרוץ אחרי הכדור. בעצם, יונתן אף פעם לא היה טיפוס שנעים להיות לידו, חשב עוזי. וחוץ מזה, שיש לו פרצוף כזה שדורש שירדו עליו. עוד חסימה כזאת ואני לא יודע מה אני עושה לדוד. הלהט, השקיקה, ההתרגשות. יונתן בחיים לא הרגיש דחף כזה להיות עם כולם כמו שהרגיש באותו הרגע. עיניו התרוצצו מקצה אחד של המגרש למשנהו, עוקבות אחרי הכדור, בוחנות את השחקנים. רגלו הימנית נעה בעצבנות. צעד קטן לכיוון הפתח... יונתן התקרב למגרש. במוחו טסו המחשבות במהירות, נכנסות אחת לתוך השניה. הפחד מפני כשלון, שיפספס, שיאכזב אותם. אם בכלל יתנו לו להצטרף. ומה יהיה אם יצחקו עליו? יעליבו אותו? אפילו ירביצו לו? הפרצופים המלגלגים, העיניים הקרות, החודרות, בעלות האישונים האטומים, שכאילו סורקות את כל הנשמה מבפנים ונוחרות בבוז תהומי. יורות קליעי "אתה לא שווה כ ל ו ם" שמרסקים לך את הלב ומפצפצים את הכליות... יונתן לא יכול היה לשאת את התמונה הזאת בדמיונו והוא הדחיק אותה אל המגירה האפלה שבמוחו, שם איכסן את כל הזכרונות הרעים, הסיוטים, הפחדים. התשוקה לבעוט בכדור, להיות חלק ממשהו, לקבל קצת הערכה, היתה חזקה יותר מכל שיקול הגיוני. (ואולי, אם היה חושב בהגיון לא היה מגיע לאן שהגיע.) הוא עמד קרוב לקו הלבן התוחם את המגרש וצפה בהם. לבו הלם. אולי הם ישימו לב שאני כאן? אולי יציעו לי להצטרף? ברכיו רעדו. הוא הלך קצת, כמה צעדים וחזור, מנסה להאט את הדפיקות של הלב המשוגע הזה. הם המשיכו לשחק, לא מתייחסים אליו בכלל, כאילו היה אוויר. הוא התקרב קצת יותר. עכשיו עמד ממש בתוך המגרש, אחרי הקו הלבן. יונתן התפלא קצת מהתעוזה של עצמו, אבל היה בזה גם משהו מהנה. הייתה לו תחושת עקצוץ מוזרה, שהוא לא הכיר. הוא חש קצת... פורץ גבולות. הכדור נבעט גבוה. המשחק עבר לחצי הקרוב של המגרש, ויונתן נאלץ לצאת מחוץ לקו כדי לא להפריע להתנהלות. הוא קצת התאכזב, אבל לא לזמן רב. ברגע שהילדים עברו לצד השני הוא נכנס שוב. ויצא, ושוב נכנס. ושוב יצא. יונתן חייך לעצמו. זה הזכיר לו את המשחק שהיו משחקים בגן, "ים יבשה". הוא אהב לעמוד בתוך החישוק, מרגיש כמו מלך העולם שאף אחד לא יכול לפגוע בו. פתאום הוא שם לב לדוד, שהיה הכי קרוב אליו עכשיו כשהמשחק בחצי השני. דוד הסתכל עליו במבט תמה, מנסה להבין מה הקפיצות המוזרות שהוא עושה. יונתן השפיל את עיניו ופסע נבוך אל מחוץ לקו. כשהיה בטוח שדוד כבר לא מסתכל העז להרים את עיניו. הרוחות סערו. עוזי היה מוכן לחתום על כך שהוא לא היה היחיד שקלט את הנסיונות העלובים של יונתן למשוך תשומת לב. היה משהו מחמיא בלראות אותו עומד בצד, מביט בהם בעיניים כלות כאילו הם זוג אופני הרים משוכללות עם תשעה מהלכים. הנוכחות שלו, שהפכה את כל הקבוצה למשהו מיוחד ובלתי ניתן להשגה, גרמה לכולם להקצין יותר את התנועות שלהם. הקצב הואץ, התפניות נעשו יותר חדות, הנשימה כבדה והגרון יבש. אסף היה אדום כמו עגבנייה, אבל לא היה נראה שמישהו מוכן לצעוק "טיים אאוט" ולעשות הפסקת שתייה. היחיד שנראה קצת מעורער מהמצב החדש היה דוד. עוזי הבחין שהמלמולים של יונתן מוציאים אותו קצת מהריכוז וכל כמה שניות הוא פוזל לכיוונו. זאת ההזדמנות שלנו, חשב עוזי. הוא גלגל את הכדור באיטיות, מנסה למצוא פרצת דרך בין שחקני הקבוצה היריבה. שאר החבר'ה נרגעו קצת, מנסים לחטוף משהו מהאתנחתא הקלה בקצב המשחק. פתאום עוזי התחיל לרוץ, מזגזג בין הרגליים המושטות כדי להכשילו. עוקף אחד, מפיל שני, השער נראה אפשרי פתאום. "לך על זה, עוזי!!!" דוד נבהל כל כך עד שלרגע הוא שכח מה הוא צריך לעשות עכשיו. כל החבר'ה, חוץ מעוזי שהתרכז רק בשער שלפניו, עצרו במקום בהפתעה גמורה. יונתן? יונתן מדבר?! ועוד בשאגה כזאת?? מה הוא חושב שהוא, אברהם גרנט? דוד קפץ הצידה ועוזי הכניס את הבעיטה של החיים שלו. גול. מה גול, גווווווווווווווווווווווווווווווווווול!!!! כולם התעוררו לחיים, אסף רץ אל עוזי והרביץ לו חיבוק כאילו היה זה שער הניצחון באליפות העולם. דוד סינן קללה. החבר'ה של עוזי הקיפו אותו והחליקו כאפות וקריאות שמחה, בקבוצה של דוד התחילו להאשים אחד את השני. "דביל! למה לא שמרת עליו? ראית שהוא הולך לשים מתפרצת!" "אני? הוא בכלל לא היה בכיוון שלי!" כמה הלכו לשתות. דוד התיישב על הרצפה מאוכזב וזעוף. אף אחד לא העיז להסתכל לכיוונו של יונתן, שהיה בטראומה. אף פעם, אבל אף פעם בכל אחת עשרה שנותיו, הוא לא שמע את עצמו מגיע לטונים כאלה גבוהים. אפילו כשבכה. הוא עמד מכונס בעצמו, מבועת מפני מה שהולך לקרות בהמשך. הוא לא ידע איך הם יגיבו, אבל הייתה לו הרגשה רעה. הגוש מסביב לעוזי הלך והתפזר, ומרוב צהלה מישהו העיף את הכדור גבוה מדי. יונתן לא זז. ראה את זה מתקרב אליו. הוא חישב את הזווית. לנגוח? אני אצליח? הוא קיפל קצת את הרגליים והתכונן לנגיחה. אוזנו קלטה גיחוך מהצד. מיד קפצו לראשו זוג העיניים ההן, המלגלגות, ובאינסטינקט מהיר הוא ברח הצידה ונתן לכדור לנחות על הרצפה בקפיצות קלות. הגיחוך נשמע יותר בבירור עכשיו, לחייו של יונתן בערו. אף אחד לא זז ממקומו, כאילו מחכים לראות מה יעשה עכשיו. יונתן נשם עמוק, ובצעד איטי התקדם לעבר הכדור. מרחוק הוא שמע צריחה של עורב בודד. הוא התכופף, הרים את הכדור בחרדת קודש, ניקה אותו קצת מהחול שדבק עליו והסתובב לכיוון הילדים. עוד נשימה עמוקה. עוזי התקרב אליו והושיט ידו לקבל את הכדור. בלי כוונה נפלט ליונתן מלמול קטן מהפה, שרק עוזי שמע. "רצית משהו?" שאל עוזי. למען האמת כן, חשב יונתן. אבל הוא פחד לבקש מעוזי להצטרף. במקום זה הוא אמר "לא, לא משנה" והשפיל את עיניו. הוא ראה משהו נדלק בעיניו של עוזי, והיה בטוח שזה הלגלוג ההוא. (למרות שאם היה מסתכל טוב, היה רואה עד כמה עוזי התכוון בכנות.) "בטח שלא משנה," היה זה דוד. "אחרי שהוא הרס לנו את המשחק, למה שנצרף אותו בכלל?" כמה מלמולי הסכמה נשמעו מאחור. דוד המשיך בכעסו, מרגיש מגובה. "היית חייב לצעוק את זה, הא? אתה בכוונה הכשלת אותי!" ידו המושטת של עוזי נשמטה. יונתן רק חיבק יותר בכוח את הכדור וניסה להגיד שהוא לא התכוון, ושזה נפלט לו בטעות, אבל כל מה שיצא לו היה "וויפס". זעמו של דוד הלך וגבר. קולו הצטרד, וכל התסכול מהמשחק המתוח הזה, מהציפיות שהעמיד לעצמו והלחץ להרשים, מהפישול בשער המיותר כל כך, התפרץ החוצה. "למה באת לפה בכלל?? מה אתה חושב, שאנחנו הפרחים שלך? שבא לנו לשמוע את המלמולים הזייפנים שלך?!" העיניים של דוד להטו. עוזי הרים במהירות את ידו השמוטה וחסם את דוד מלעוט על יונתן. יונתן, מצידו, נסוג לאחור. הציפורניים שלו איימו לקרוע לו את העור. הוא חשב שהדופק שלו עומד להתפקע החוצה. האחרים רק עקבו בדממה אחרי הדרמה המפתיעה. "עזוב, דוד, הוא לא התכוון" אמר עוזי. "שום לא התכוון!" האוזניים הרגישות של יונתן רעדו. בחיים הוא לא חלם להגיע למצב הזה. הוא כל הזמן מסתתר מהם, בורח, לא רוצה לשמוע, לא להרגיש את החיצים האלה שקורעים את הלב. איך קרה שהיום הזה קיבל תפנית כזאת גרועה? היה לו מצב רוח כל כך נעים מקודם... למה, למה בא לכאן בכלל? אין עוד מקומות אחרים ללכת אליהם? ומה אמא תגיד כשיחזור הביתה? גם ככה היא עצובה בגללו. די, כבר אין לו כוח למהלומות האלה, להשפלות, להרגשה שמשתלטת לו על הנשמה, שהוא בעצם אפס מאופס אחד גדול. הוא רצה לבכות, אבל במקום זה יצא לו "טוב! אז הכדור נשאר אצלי!" החלטי שכזה. עוזי הסתכל עליו בהפתעה. מכל הבחינות זה היה המשפט הכי מטומטם שיונתן יכול היה לומר, ועוזי הכין עצמו לתגובה של דוד. היא, כמובן, לא איחרה לבוא. גופו העליון של דוד נמתח, הוא הרים את היד שלו ועוזי בקושי הצליח למנוע ממנה לעוף ללסת של יונת.. "תביא לי את זה מיד אם לא אני מפוצץ אותך!!" "אתה לא תעיז לנגוע בי." עוזי חשב שהוא מתעלף. מאיפה לעזאזל יונתן שואב את האומץ הזה לענות לו ככה? ועוד בכזה שקט... יונתן החליף צבע מאדום ארגמן לאפרפר פנינה. לשנייה אחת הוא נבהל ורצה לברוח, אבל משהו עמוק בפנים לחש לו להשאר. הפעם אתה לא תצא כמו כלב מוכה. דוד צמצם את עיניו. עוזי סימן לדניאל עם הראש להתכונן למקרה שמשהו פה יצא מכלל שליטה. הפרצופים האחרים נראו סתם כמו עדר כבשים טיפשות. "תקשיב לי עכשיו טוב" לַאט דוד בארסיות, "הכדור הזה שלי, תחזיר לי אותו ברגע זה, מפגר, גם כשתגדל אף אחד לא יאהב אותך." דוד השתתק כאילו נבהל מהמילים שלו עצמו. עוזי החוויר. דניאל עשה תנועה. יונתן הפך למשהו בין ורדרד חזירי לצהוב בננה. המילה האחרונה שעוד הדהדה באוויר היבש פגעה אנושות באיזון הכימיקלי שלו, השכיבה אותו על הרצפה ונתנה לו סנוקרה בפרצוף. הזמן עמד. העורב השתתק. כאב עצום של שנים של בידוד חברתי התפרץ מתוכו בצורת צעקה מחרחרת "אז קח את זה!!" והוא זרק את הכדור בעוצמה ישר לבטן של דוד, שעף על עצם הזנב שלו והתפתל מכאבים על הרצפה. דניאל ושאר הכבשים רצו מיד לדוד, עוזי פנה ליונתן אבל עוד לפני שהספיק לתפוס אותו, יונתן כבר רץ בכל הכוח לכיוון היציאה, לא עוצר אפילו לא כשנתקל בברזייה. עוזי עזר לדוד הגונח לקום וסחב אותו כל הדרך הביתה. כל הילדים התפזרו בדממה, רק אסף לקח את הכדור ואמר בלחישה רועדת "אני אביא לך אותו הביתה, דוד". העיניים של יונתן כששמע את דוד בפעם האחרונה לא הרפו ממוחו של עוזי. הן לא היו כועסות, ואפילו לא נעלבות או פגועות. רק עצובות מאוד מאוד, חלולות, שטופות בייאוש אינסופי. הוא התבונן בפנים הילדותיות, המיוסרות של דוד, ולרגע היה נדמה לעוזי שהוא מבין.