יותר מכל הדברים שאהבה, אהבה את הים. היתה מגיעה אליו, מביטה, מהלכת, לעיתים אף טובלת את רגילה היחפות בתעוזה מחוצפת, ברגעים של חסד ובדידות היתה נכנסת כולה לתוכו ושוחה במים המשכיחים.
היא לא פחדה מהעירוב שבו. היו לה פינותיה השקטות, הפרטיות. בכלל לא העניקה מחשבות לנמצאים שם. רק היא והים שלה. ואם לעיתים רחוקות פגשה שם דמות מוכרת, היתה חוזרת לביתה.
תמיד עם עט בכיסה, ולים היתה גם לוקחת מחברת. פותחת את לבה בפני הים שהגיע אליה, ואורגת את אדי תחושותיה למילים. עם השנים הלכה ותפחה המחברת כדרך העולם. עוד ועוד דפים מחחברות אחרות הדביקה לה, הוסיפה בעטיפתה, הידקה, מתעקשת על אחדות מילותיה, על שלמותן, על שלומן.
גם עכשיו היתה שם, קופאת מהרוח המגיעה מן המרחקים, לוחצת ברגליה עד כאב על שיירי הצדפות בקידמת המים, מבטה פותח דלתות אל מה שנמצא מעבר לאופק, חולף על האדוות הקטנות, המבליחות לעיתים עם מעט קצף, מאזינה לדוכי הנצחי הזה, שלעולם אינו מפריע, מסיח את הדעת ומעצבן-
ידעה שלא תוותר על הצבע הלא החלטי הזה, כחול-ירוק-טורקיז, על העומק הבלתי מנוצח, שכל המתרחצים בו אינם מסוגלים לקחת, על המפתח ללב, שמנקה אותו ביחד עם גרגירים של חול.
ידעה שלא תוותר על הים, כמו שוויתרה עליו.
זמן כתיבה. התיישבה על איזה סלע, שפשוט היה שם. מעניין איך הוא הגיע, מעניין הרגע בו הפך לחלק בלתי-נפרד מהחוף, מתחבר בלי יכולת להתנתק, בהתאמה ברורה, מושלמת, ללא היסוסים.
מהשקית שלה, זהובה הפעם, הוציאה את המחברת, עוד כמה עמודים שייכתבו והיא תצטרך להוסיף, מטוס קל עבר, כמה ראשים פנו למעלה, להביט בו עד שנעלם, מוצאים כמו ירח מלא, חיוור, מופיע באמצע היום, תופעה אסטרונומית כזו, והיא שוב נזכרה. ציירה מין סמיילי פשוט במחברת כדי להתעודד, להתחמם, להיות חזקה מהרוח.
אבל הדמעות הן שכבר שמרו עליה חמה.
הגלים מתחרים ביניהם והמנצח יזכה בי בפתאומיות שאין לה רחם להילחם.
דווקא מתוך הגלים הקטנים, הנשכחים, הנעלמים, שכמעט ולא עשו רעש וכמעט ולא הותירו רושם פיזי באו ועלו לעיניה ולמחשבותיה הרגעים שלהם ביחד, החיוכים, המילים שעברו, המבטים. בשתיקה קטנה, בעדינות. שתיקה בסלע, יאמר מי שיראה אותה עכשיו.אבל אותי כבר ניצח גל אחד קטן ושקט שסחף זכרונות שקטים שמהם לא יכולתי להימלט
בהביטה אל השורות שינתה מיד את השורה הראשונה ל'ואולי אותי כבר ניצח' ובשורה הרביעית את 'לא יכולתי' להתקשיתי'. לא רצתה לקבע מצב לא רצוי עם המילים שלה, גם אם זה היה המצב. אבל אותי כמעט ניצח. כי היא ניצחה. הרבה זמן לקח לה להגיע להחלטה הזו. הרבה זמן לקח לה להתבצע. ועכשיו, משנעשתה (מוזיקה מתנגנת) אין לה על מי להישען אלא על אביה שבשמים. ובמים.ומתחת למים. "אתה תעזור לי? תעזור לי? ויתרתי בשבילך, אתה תעזור לי? תעזור לנו?" חופסת את החששות שלה במילים בודדות, קטנות, אפילו קצת טריוויאליות. משתוקקת לשקוק, אך נשחקת בשתיקה. מנצלת את טיב הרגע וזורמת איתו, הלאה, כמו גל. "יהיה מצויין." הלכה והתרחקה. צעד אחר צעד על החול, בין ים של נעלי-בית אבודות. נעלמת בין הגרגירים. הגיעה אל מקום שקט דיו, ובודד דיו, והניחה לעצמה להתקדם בתוך הקור, בתוך המלח המשמר, עד שהגיע מעל לברכיה הרועדות. ידה החליקה על פניה, מנקה אותם מניצוצות, מחדשת. לאחר-מכן עברה לשערה והניחה את הגומיה שלה בכיס החצאית. עיניה פנו להביט אל השמש בצמצום, במין חינוך חוויתי, והטמיעו בה את ההבנה, בכל כולה, שאי-יכולה להביט היישר לשמש היא כאין וכאפס לעומת אי-יכולה להבין את דרכיו. ולכן טוב. פשוט טוב שסכרה את הנהר בטרם יגיע לים האמיתי והנכון שלה. גם אם פתחה את סכר הדמעות. כי עכשיו, כשחסָר לה, דווקא עכשיו, הרגישה יותר שלמה משהרגישה אי-פעם. עוד גל מלא עוצמה וקצף הצליף ברגליה. היא שבה לסלע וכתבה את מה שהיה בתוכה מזמן. (נכתב בים)
תגובות