מה עושים בלילה? ישנים. יש בי התנגדות למשפטים עם נושא סתמי. הם מעלים נורמות. ("רן, לא הולכים יחף ברחוב, לא אוכלים ככה, לא עושים ככה, לא נוסעים להביא מתנה שלך.") אני בעצמי לא מקיים את הנורמות ההן, ולא ישן. לפחות לא עכשיו. השעה אחת. אולי בסביבות שתיים אירדם. כי הבטחתי לעצמי שאכתוב, ואכתוב. לשם מה אנו כותבים? מה יוצא לנו מזה? מכירים את עצמנו? חודרים לעצמנו? מבטאים את עצמנו? ולמה לא לכתוב למגירה? יש דברים שאני כותב למגירה. המגירה כמטאפורה. מחברת במקרה שלי. יש דברים שאני כותב *לה*. (נכנע לנורמה כשאני שם את הכוכביות האלו? לא, כי יש כאן משהו סובייקטיבי), ויש דברים שאני מעתיק מהמחברת ומקליד כאן, או מה-word לכאן או ישר לכאן, וזה כאן. ומה זה כאן? רצף של מחשבות והגיגים ודעות ו--- זה מפני שאנחנו אוהבים וטובים. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, טובים. וקיבלנו מה' מתנה כל-כך גדולה ועצומה. את יכולת הכתיבה הזאת, שלא דמעות תודה ולא קורבן תודה יוכלו להודות עליה. אולי רק מימושה בדרך הראויה, שתפיץ את אורו ולא תעמעם אותו. אשרינו שזכינו.