בעיר רחוקה התלויה בין שמיים וארץ, העיר נבובת המילים, שם חיים בבדידות מתמשכת כל האנשים שהם אני. הם לא יודעים שהם אני, הם גם לא יודעים זאת אחד על השני, וכך גם לגבי כל שאר הדברים בעיר שאף הם דברים שהם אני. ישנו שם נגן הבארים המוזר, עטוף כולו במשקפי שמש נצחיים, שמת כל יום וקם כל לילה, יוצא אל העולם וכלי אחר בידו, אילם אם תרצו או מגמגם למצער אך לא נזקק כמעט אף פעם ללשונו. ויש את האשה התמהונית המבוגרת, עטוית סחבות היא ממלמלת לעצמה ושואלת במונוטוניות מרוקנת: 'האם יש מישהו שזקוק לעזרה?... ...האם יש מי, שהוא זקוק לעזרה?.....' והמדען הכמוש, הספון, הקמוט, הרכון בחדרו ומצהיב, כמפצה על אור השמש שנחסך מעורו. ויש נזיר גבוה וצנום, שערו פרא, וזקֵן אחד ששכח תלמודו וגבותיו נוטפות על עיניו. וציירי רחוב שמציירים אחד את השני פזורים שם על המדרכות, וגם כמה אנשים חשובים שהולכים במהירות מרוב חשיבותם, נאנחים מדי פעם, דורכים בשלולית מצחינה ומגלגלים עיניהם לשמיים כאומרים: 'מתי לכל השדים מישהו יעשה פה קצת סדר וינקה את כל הזוהמה הזו?' ורשימה ארוכה של מבוקשים ופושעים נמלטים למיניהם מהסוג שלא כדאי להיתקל עמם בשעות מסויימות במקומות מסויימים. ועוד דרדקים ונשמות תוהות לרוב וערב רב של רוכלים צעקניים ועוד ועוד, ועוד היד נטויה. והעיר כולה כרוחשת חיים, עסוקה ופועלת כמו עיר נמלים, ובמרכזה של העיר מתנוסס לתפארת המבנה העתיק של טחנת המים שעל פי האגדה מחזיק הוא את כל העיר כולה אף שאיש לא יודע מה תכליתו או לשם מה בכלל נבנה. אך ברור לכולם, כך האגדה ממשיכה, שאם רק אחת מאבני הטחנה תכרע תחת העומס ותתבקע, יבוא הקץ על כל העיר, ולכן כל אנשי המקום מטף ועד זקן רוחשים למגדל יראת כבוד עמומה. דבר לא מאחד את בני העיר למעט אותה תחושה פנימית דוקרת וממארת המשותפת לכולם בבדידותם. הם לא מדברים עליה אחד עם השני, הם לא טובים בלשתף, מגיפים חלונותיהם בלילות המתנכרים, כשרוח היאוש בקולה הצרוד שורקת סדקים בקירות הבתים המוזנחים ורק אדישות אלימה ורוטנת מגלגלת את עצמה במורד הרחובות. ובשעה שחתולי אשפתות שהם אני מייללים ברעב שהוא אני, באותה השעה אנשי העיר מתהפכים על משכבם והכאב החד בעומק בטנם מדקיר להם נשכחות, וזיכרון הסוד השמור אצלם עולה לפניהם ומתריס: איה מלככם? והתחושה הפנימית לא מרפה עד שיבטיחו מחר שוב לחזור לחפש את מלכם האבוד. מחר... אלה קמים למזוג לעצמם כוס מים קרים ואלה מתגלגלים לתנוחה אחרת, פחות כואבת, וחוזרים לשנתם הטרופה. רק אדם אחד יש בבני העיר שאיננו נרגע באותם הלילות, מניח ראשו על כרית מאולתרת מקש ושוכב תחת הכוכבים הדולקים לעצמם, רועד מקור ומכורבל בעצמו, מתעטף רק בגשר האבן שמעל לראשו. אצלו הכאב לא מרפה, לא הולך ולא בא, ובמיוחד בשעה שכולם נרגעים אז כאילו מתנקז כל סבלם רק אליו. אז, כשהכאב כבד מנשוא והאיש לא יודע את נפשו, כשרקותיו מאיימות לפרוץ החוצה והקוצים שבמעיו חורצים עמוק בנשמתו, אז, רק הוא יודע שהוא מרגיש את כאבם של כל האנשים, אך לא מבין מדוע, רק מייחל לסוף כשומרים אל הבוקר. ומתוך שכל מהותו וישותו וכל פיסות ושבבי מודעותו נתונים רק לכאב, נעשה הוא שקוף לכל אנשי העיר ואף לעצמו, זר ומוזר הוא ואפילו אימו לא תכירנו, יושב בצד הדרך, לבוש זיפי הזמן, עורו נצרב לצבע בוץ, נשען על טחנת המים, ובעיניים אדומות ויבשות, הוא מנסה לראות מה יש מאחורי השמש. מדי פעם בפעם כשקשה עליו המאמץ, נשמעת מתוך חזהו נהמת חיה פצועה המרטיטה את נפשותיהם של כל התושבים ומאיימת לזעזע אף את יסודות הטחנה, ובִשפל קולהּ הרי אין מי שחרדה לא מתגנבת אל ליבו. האיש המלוכלך לא מרגיש בנמלים המטפסות על רגליו ואוכלות בו בכל פה, לא מרגיש אף בילדים המיידים בו חצץ ולועגים לשוטה, מלך כה-זר לא מרגיש כלום בכאבו , זר הוא אפילו לעצמו, נוטש כל זיכרון לרגע שעבר, מכיר רק בהווה, מתגולל בצחנתו, נופל ביאושו, ללא תחתית, מסוף העולם ועד סופו, ואין מי שיכיר אותו, מי ירחץ את גופו, יחבוש חוליו, יסוך שמן על ראשו... ובימים ההם אין מלך בעיר, איש הישר בעיניו יעשה...