אה... איזה ילד רך בשנים..
אבל זה ציור נחמד.. יש לך נטייה לצייר דברים מפחידים
אני בטוחה שאני לא יחדש לך בזה כלום- ובכל זאת אני אומרת לך את זה: אתה מוכשששששששר!
נהד-ר!!
גם אני אוהבת זקנים, מאד, והציור הזה רק גורם לי לאהוב אותם יותר.
חוץ מהרישום הנפלא, כל כך מוסיף השם! [וגם העובדה שהציוק כאילו יוצא מתוך הדף].
שוב לאהודות...
[ליצירה]
אה... איזה ילד רך בשנים..
אבל זה ציור נחמד.. יש לך נטייה לצייר דברים מפחידים
אני בטוחה שאני לא יחדש לך בזה כלום- ובכל זאת אני אומרת לך את זה: אתה מוכשששששששר!
[ליצירה]
נהד-ר!!
גם אני אוהבת זקנים, מאד, והציור הזה רק גורם לי לאהוב אותם יותר.
חוץ מהרישום הנפלא, כל כך מוסיף השם! [וגם העובדה שהציוק כאילו יוצא מתוך הדף].
שוב לאהודות...
[ליצירה]
את צודקת צופיה, למרות שאני שומע את זה בראש אחרת, לא יודע אם לכך התכוון המשורר אבל לי השורה הזו נשמעת כמו סוגריים ארוכים שנקראים בנשימה אחת במין מלמול... את מבינה למה אני מתכוון?
בכל אופן, קשה לומר שזה הורס את המשקל. מה שהורס בשבילי את המשקל זה לפעמים הברה מיותרת שלא נבחנה מספיק בקפידה וגורמת ל'צליעה' בקריאה מתוך הפרעה בזרימה. שבע הברות לא מתפלקות בטעות...
אבל, כמובן שאפשר היה גם לחלק כמו שאמרת וכל הפילסוף שלי שווה קדחת.
[ליצירה]
כגודל האמת שבאמירה האובייקטיבית כי הכאב מעיד על קרבה, כך גודל היסורים על האמת הסובייקטיבית של מציאות הריחוק.
או במילים אחרות, התחושה כל כך מוכרת והנחמה שבמילותיה של מישי, עם כמה שהיא נכונה, בשביל המרוחק היא כמו ניחום אבלים למי שעדיין חי בתוך תחושת האובדן לא עלינו. ממאן להתנחם.
(לנחמה יש גם תוצאות שליליות אם היא מרפה ידיים.)
בכל אופן, אלנתן, רעיון ידוע הוא ששני האנשים הרחוקים ביותר הם אלה שעומדים צמודים אך גב אל גב ומסבים את פניהם לכיוונים הפוכים. כל שעליהם לעשות כדי להפוך לקרובים ביותר שאפשר הוא להפוך את פניהם, לשנות את צורת ההסתכלות...
בהצלחה :)
תגובות