בס"ד

קראו להם ´אנשי הים´. רוח אחרת הביאתם לראות את הים הגדול, ולבם נכבש בקסמיו. "כאן נבנה את ביתנו!" החליטו.

"אבל איך תבנו?" שאלו כולם. "יש שם סופות חול, ורוחות וסערות, זה ממש בלתי אפשרי לגור שם!".

 והם, עם הגל המנצנץ בעיניהם אמרו רק מילה אחת- "נבנה!". והחלו לבנות. נשאו על כתפם ערימות על ערימות של חול, ויצקו אותו יום אחר יום.

 לפעמים באה הרוח והעיפה מהחול, ולפעמים גם נכנס להם החול לעיניים, אך הם המשיכו כשבפיהם מתנגנת הקריאה- ´נבנה!´.

והם בנו, אנשי הים, ועוד איך בנו. מהחול וממי הים המלוחים הם בנו ארמון יפהפה. כשהיה חשש שהארמון יסחף בזמני גאות, הם השתמשו באהבה כדי לחזק אותו. כשהרוח טלטלה קצת את הארמון, הם התקבצו כולם, נטועים חזק, חזק, ולא נתנו את הארמון לרוח.

והים, כל כך אהב אותם. כל בוקר מחדש היו מתעוררים להמיית גליו, והוא לוחש להם, "המשיכו, בני, המשיכו. זמן רב חיכיתי לכם. המשיכו לבנות, המשיכו לחיות ולהשתעשע בגלי..." ובכל פעם שאנשי הים הרגישו קצת עייפים, או אפילו מעט עצובים, היה הים מנחם אותם, וגליו היו שוטפים את כאבם.

והיו עתים, בהן התרגש על אנשי הים אסון, כאשר אחד מילדיהם טבע. או אז,  היה הים אוסף אותו אליו בחיבה, נושאו על גליו, ומבטיח להוריו הדווים לשמור עליו היטב מפני כל נזק. ואנשי הים? לא נרתעו, המשיכו בבניה.

והאנשים מבחוץ למדו לאהוב אותם, את אנשי הים. משהו ברוגע, משהו בתמימות של אנשי הים כבש אותם. כל אדם שבא לבקר בארמון התקבל באהבה אינסופית, כאילו היה אחד מהם. ולא היו ביניהם, בין אנשי הים, מחיצות, מעמדות ותארים, מלבד התואר האחד המשותף לכולם- אנשי הים. וגם כאשר עלבו בהם האנשים, וסנטו בהם מבחוץ באמרם:" כיצד זה אתם מסכנים את ילדיכם ומפקירים אותם לסכנת טביעה?" אנשי הים רק  המשיכו באמרם-"נבנה!".

והיו אנשי היגיון שהחזיקו מאנשי הים למשוגעים, ואו אז היו אנשי הים מזמינים את אנשי ההיגיון לארמון שלהם, לחזות במה שהצליחו לבנות במו ידיהם. אולם  אנשי ההיגיון- לא באו. ואנשי הים המשיכו לבנות ולבנות, לחיות ולחיות, ולשמוח ולשמוח...

עד שיום אחד התרוצצו בקרב אנשי הים שמועות על רוח רעה שמנשבת בדרכה לכאן. אנשי הים כבר ידעו שאין מה להתרגש, הרי שום דבר לא הזיז אותם עד עכשיו. לא הסופות, לא הסערות, וגם לא הרוחות. "גם זה יעבור", אמרו אנשי הים. כשהסבירו להם שזו רוח כזו, שכבר מעל שלשת אלפים ושלש מאות שנה לא נראתה, ושכדאי להם לברוח מהר, אמרו:"כבר עמדנו בכל כך הרבה תלאות עד עכשיו– בסופות החול הכי קשות, ובסערות הכי קשות. אנו לא מפחדים. נבנה!".

והמשיכו לבנות, והוסיפו לארמון חדרים, וחדרי חדרים, ומרפסות, ואולמות, וקשטו את הארמון בשלל צבעים, ובאש כתומה שתחממם היטב ותגן עליהם מקור הרוחות. ובאחד הימים, עננה שחורה כיסתה את פני השמים, ורוח רעה וחזקה החלה להשתולל, והביאה בכנפיה גם נחיל ארבה. ארבה מוזר, שהתחיל לאכול חול. "אבל זה בכלל לא הטבע של הארבה!", זעקו אנשי הים, "התפקיד של הארבה הוא לאכול ירק!". אבל נחיל הארבה הכחול-שחור-ירוק לא הקשיב להם ונכנס דרך המרפסות, נגס באכזריות בחול הארמון, ויחד עם הרוח הרעה, פורר את הארמון וסחף אותו למצולות ים.

 אנשי הים ניסו לאחוז בארמון בכל כוחותיהם, אך לא יכלו לרוח הרעה. וכאשר ראו כי כִלתה אליהם הרעה, בכו, ובכו, ובכו... והיתה זעקתם נשמעת מסוף העולם ועד סופו. והגל שתמיד היה מנצנץ בשובבות מעיניהם, הפך לגל גדול של דמעות ובכי. והים, שסער גם הוא מבכים, אסף אליו את פירורי הארמון, שתוכו היה רצוף אהבה, וקירותיו ספוגי אמונה כשקולו מהדהד אל אנשי הים:" אל תדאגו,אני אשמור לכם על הארמון, ואתם תחזרו לבנותו ולהשתעשע בגליי... אני נשבע...". ואנשי הים, אספו את מילותיו אל לבם השותת בשבועת - עד חרישית- ´נבנה...´