בס"ד

"הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו. הלך ילך ובכה, נושא משך הזרע, בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו" (תהלים קכו)

יוסף הסתכל על העץ שניצב במרחק 500 מ´ ממנו, בקצה שדה החיטה רחב הידיים. חולצתו רטובה, שריריו לאים. כיוון הצל הדל שמוטל מהעץ מעיד כי עכשיו חצות היום. מתי סעד את פת השחרית? אתמול? לא, לא... זה היה היום. קם כהרגלו לותיקין ואחר כך לקח את השוורים והמחרשה ויצא לדרך. כבר חודש שחרש, ועכשיו הוא זורע. לא פשוט. במיוחד לא עכשיו, כשאין מי שיעזור. את כלב, בנו יחידו, שלח הרחק לירושלים, מרחק שבוע הליכה, ללמוד תורה מפי רבותיו הגדולים. חנה, נוות ביתו שתחי´ הסכימה לבסוף לשלוח אותו בלב כבד, אחרי שיוסף שינן בפניה לא פעם שלמד ש´הווי גולה למקום תורה´.

ועכשיו זה רק הוא. והשוורים.  מביט בידיו המיובלות, ותוהה כמה זמן עוד יוכל להמשיך ככה. הבריאות שלו היא כבר לא מה שהיתה פעם. לא פעם נתפס לו הגב וההליכה לעבודת השדה עולה לו בייסורים ממש. ´ריבונו של עולם, רק תן לי ברכה ביבול הזה, אנא ממך´, ממלמל . הוא ממשיך לזרוע. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. ואט, אט, מתרוקן שק הזרעים. ומאחור כבר מבצבץ לו שק חדש. נותרו לו עוד שבועיים כאלה, ואז- להתפלל. לצפות לגשם. ג ש ם . אח, כמה תקוות או חלילה, אכזבות טמונות בשלש האותיות האלה... ושוב נודדת מחשבתו לכלב. מי יודע מה הוא עושה עכשיו? האם הוא באמת מבין את גודל האחריות שהטלנו עליו? האם הוא באמת שוקד על לימודיו ברצינות? מענין איזו חברה הכיר שם,  הרחק מעין הוריו המשגיחים... זורע, ומתפלל, זורע, ומייחל....

רק שלא יתאכזב כמו בשנה שעברה. לא יודע אם יוכל לסבול עוד שנה שחונה כזו. שנה של עמל כפיים שירד לטימיון... השמש ממשיכה לקפוח ויוסף מדמה בלבו את ראשו לביצה שספק נשברת ספק נשלקת עוד מעט... הוא פולט אנחה, וממשיך תוך פיזום מנגינה, כשענן בודד ברקיע צופה בו באדישות.

***

יוסף ניצב ליד העגלה. חולצתו רטובה, שריריו לאים. מביט בשקים שנערמו, וליבו עולץ. עוד חמישה שקי חיטה ואפשר לצאת לדרך, לירושלים. שק ראשון, והוא מרגיש שכל עצמותיו בוערות, מנסות לומר משהו. מעמיס את השק השני וחושב לפצוח בריקוד, אלמלא חנה היתה מזרזת אותו למהר... נושא את השק השלישי- בטח שתמהר, יש אם שלא רצה לקראת בנה לאחר שלא ראתהו שנה שלימה? שק רביעי כבר נח לו על העגלה ויוסף  ממהר למחות את דמעת השמחה, שהרי לא יאה לגבר בגילו לבכות, בטח שלא מול האשה . בקול חבטה עזה מונח השק חמישי,  והעגלה יוצאת לדרך. יוסף מביט בחנה היושבת לצידו: כמה זמן לא ראה אותה זוהרת כל כך. לא ידע אם זה משום שהולכת לפגוש את כלב, או משום הברכה הגדולה שניתנה ביבול. ´מה זה משנה?´, נוזף בעצמו,´ העיקר שהיא מאושרת´.  והתחושה שוב עולה לו ממעמקי הבטן וככדור שלג מקבלת נפח בריאות, מדגדגת את הגרון ופורצת בשחוק מתגלגל, גואה, חסר מעצורים...

יוסף לוקח נשימה ארוכה,  מרים מבט לתוך שמים כחולים וענן קל, ומפזם ניגון תודה.