החסידים היו נוהגים ללגלג שהשאיפה של תלמיד חכם ליטאי היא להתחתן עם גויה עשירה, כדי שיוכל לשבת באיזה יער בנחת - וללמוד  תורה…

כבר כששמעתי את הרב דימשיץ מדבר בפעם הראשונה על ה 'ליטבקים' הבנתי שהוא מעריץ אותם בתיאוריה אבל במציאות הוא היה מעדיף לתפוס מהם מרחק. הרגשתי שאני מבין אותו מבפנים, שאני דומה לו מאוד ולכן אף על פי שהוא אמר דברי שבח כלפי חוץ עליהם יכולתי להבין היכן עובר הגבול. בדבריו על עצמו ועל התובנות שלו הרב דימשיץ בעצם בידל את עצמו מהם. אחד הסיפורים שהשתמש בו כדי להמחיש את ה 'דביליות הרגשית' היה קשור לנישואיו. הוא התחתן עם בחורה שוויצרית בת לתרבות ה 'יקית' המנומסת, הקרירה, הצבועה. יום אחד, סיפר, כשחזר מבית הכנסת לאחר תפילת הבוקר, ראה את אשתו בוכה. כששאל אותה למה, היא התחמקה ולא ענתה. למחרת הסיפור חזר על עצמו ושוב הוא שאל לסיבת הבכי ושוב היא התחמקה. הפעם הוא התעקש ולבסוף היא סיפרה לו בבכי שכשיצא לבית הכנסת הוא לא אמר לה בוקר טוב. הרב דימשיץ סיפר שנדהם כי לא עלה על דעתו שזו יכולה להיות סיבה לבכי. אצלו בבית, כך סיפר, איש לא אמר 'בוקר טוב'. לא בגלל ששנאו אחד את השני. זה פשוט נראה להם מיותר. הוא סיכם את הסיפור במילים: למדתי משהו!

כששמעתי את ניתוחיו של הרב על הבדלי התפיסה בין התרבויות חשבתי לעצמי שהוא אומנם מעריץ בפיו את התרבות הליטאית אבל במעשיו הוא העדיף להתחתן עם אישה מנומסת. בארבע אמותיו הוא העדיף לא להתפלסף אלא לקחת אישה מהסוג התומך והמכבד. זה התאים לי גם. ידעתי שמוצאי ממשפחה ליטאית והתגאיתי בכך. כל הלמדנים הגדולים שנחשבו בעייני וגם רוב אנשי ההשכלה והרוח החילונים של היהדות – באו משם. להימנות על המחנה הזה היה כבוד גדול. אבל בפועל התקשיתי להתמודד עם משפחתי. התחלתי לעסוק ב 'נתחנות'. הייתי מנתח את כל מי שאני מכיר. את עבודת ה 'ניתוח' התחלתי לעשות בפנימייה, על התלמידים, אבל שכללתי אותה עד שהפעלתי אותה בכל מקום כמעט.

שאלתי את הרב דימשיץ מדוע הוריי לא מבינים אותי. הוא ביקש את כתבי היד שלהם. כשראה את כתב היד של אבי הוא אמר לי מיד: "טוב, אביך הוא אדם לא אנושי בכלל. עדין ובעל אינטלקט אבל – לא אנושי".

"מה זאת אומרת לא אנושי?" שאלתי "זה נשמע מפלצתי!".

"לא. לא. זו רק צורת ניסוח שאני רגיל להשתמש בה. יש אנשים שיש להם כשרון להבין ולהרגיש אנשים. כשרון שאני רואה בו את פסגת הכשרונות שיש לאדם. אדם שיש לו כשרון לאנשים יכול להבין אדם שהוא לא הוא עצמו, ועל ידי ההזדהות עמו הוא עוזר לו לפתור את בעיותיו. זה ממש נס. הכשרון הזה הוא נדיר מאוד ולמי שיש אותו אני קורא לו 'אנושי' – אתה, למשל, כזה. מי שאין לו את הכשרון להבין אנשים נקרא אצלי לא אנושי. כלומר – שאין לו את הכשרון לאנשים".

במשך הזמן התרגלתי להשתמש במונחים של הרב דימשיץ והכינוי 'אנושי' הפך להיות אחד מהשגורים בפי. זה הגיע לידי כך שהרבה פעמים הייתי צריך להתנצל בפני אנשים, אחרי שהשתמשתי בביטוי הזה כדי לתאר אנשים שמקורבים אליהם. הביטוי 'אנושי' או 'לא אנושי', הפך להיות אצלי מושג מקצועי כמו ראשי תיבות שמשתמשים בהם בצבא לצורך הנוחות או כמו מונחים פנימיים שמשמשים רופאים או מוסכניקים ורק הם מבינים אותם.

בקשר לאבא שלי, הניתוח הזה של הרב דימשיץ בהחלט הסתדר לי עם מה שהכרתי. אבא שלי אומנם היה אדם טוב ועדין אבל הוא היה סולד מניסיון לנתח את הסיבות למעשיהם של אנשים. הוא תמיד העדיף לתלות את הסיבה למעשיו של מישהו בנימוק שהמישהו הזה עצמו נתן. לעומתו, אני הייתי תמיד מחפש את הסיבה במשהו אחר, משהו שלא נאמר, שקשור אולי לאופיו של האדם. זו הסיבה שאבא שלי התנגד לרכילות בכל כוחו’לא בגלל סיבות דתיות. הוא פשוט לא האמין שחשיפת עוד עובדה כזו או אחרת על חייו של אדם תעזור להבין את החלטתו במקרה מסוים. אם למשל, אדם התגרש ואחר כך החליט החלטה שיש בה בעקיפין בכדי להועיל לאנשים גרושים הרי העיתונות תעשה כל מאמץ להוכיח שיש קשר אישי, לא הגון בין שני הדברים. ואילו אבי היה מסתייג בכל תוקף מקשירת שני אירועים כאלה. אני דווקא נטיתי לצד העיתונות. או למשל, סיפורים אישיים שהעיתונים מלאים בהם על מסלול חיים של פושעים או אנשים שעשו דברים אחרים שלא היו מקובלים על אבא שלי. הסיפורים האלו נכתבו במטרה להראות את הצד האנושי, הלא מוכר, של האדם ועל ידי כך ליצור הזדהות אתו. ואני אכן הזדהיתי בהרבה מקרים. אבי ראה בכתבות האלו מעשה תועבה: "אדם שהולך לראיין רוצח ולנסות להבין אותו – משהו דפוק אצלו בעצמו".

זו הסיבה שאבא שלי התייחס בהסתייגות רבה לכל מה שסיפרתי לו על הדרך לאבחן אנשים בעזרת כתב יד. מעבר להסתייגות שלו מגרפולוגיה הוא גם הסתייג מהאבחנות. "למה זה טוב, כל האבחנות האלו שאתה עושה?" שאל אותי כל פעם מחדש.

"מה זאת אומרת למה זה טוב? זה עוזר לי להגדיר אנשים ולפי זה להבין אותם טוב יותר" טענתי בתוקף.

"זו סתם דרך שבה אתה נותן ציונים לאחרים. אתה שופט את כולם. אני לא מקבל את זה". אמר לבסוף באותה צורה שבה היה מסיים למעשה כל סוג של דיון בינינו: הוא "לא קיבל את זה".

אבל מה שהיה מוזר זה שאימא שלי הייתה ההפך הגמור מאבא שלי. בשבילה העובדות היו קיימות רק כרקע ואילו העיקר היה הרכילות. היא הייתה מלאה ברכילות ובשמועות בלי סוף ואלו היו מעסיקים את מחשבתה ללא הרף. לא יכולתי להבין איך שני אנשים כל כך שונים, אבא שלי ואימא שלי, התחברו ביניהם. הרי אני, שעוד הייתי משתמש איכשהו בכללי ההיגיון, לא הצלחתי לשכנע את אבא שלי בשום דבר שקשור לאנשים. אימא שלי לעומת זאת עוד הרחיקה לכת הרבה יותר ממני בכל מה שקשור באנשים. מבחינתה, הכל היה אישי, הכל אינטרסים, שום דבר לא כפי שהוא נראה. אם היה מישהו שיכול אולי להיות גשר בין השניים הרי זה אני. ובכל זאת זה לא עבד כך. אז איך זה כן עבד?

סבלתי מכל הכיוונים. אבי היה הגיוני מדי בשבילי ואילו אמי הייתה כמעט בלתי הגיונית בכלל. אז איך הם הסתדרו ביניהם ואני כל הזמן הצלחתי להסתכסך עם שניהם?

הרעיונות של הרב דימשיץ עזרו לי לארגן את העניינים בראשי. עכשיו ידעתי שאני ואבא שלי חושבים בשתי צורות שונות לגמרי: הוא ריאלי ואני הומני. הוא מחפש כל הזמן עובדות, ראיות וקשרים מוצקים בין דברים – כמעט כמו בבית משפט, ואני מנסה להבין דברים דרך האינטואיציה. הוא מחפש בעיתונים את מדורי הכלכלה והדעות ואילו אני מחפש את הסיפורים האנושיים, הפשוטים או המפתיעים. הוא מתעניין באסטרונומיה ואילו אני מסוגל לחקור מדוע דודה חנה לא הזמינה אותנו למסיבת חנוכת הבית.

חשבתי שהתובנה הזו תעזור לי לדעת איך לדבר אתו מכאן והלאה. מתמטיקה, למשל, הייתה אחד הנושאים האהובים על אבא שלי. כשהיינו צעירים הוא היה מרצה לנו בארוחות על מתמטיקה באופן הכי בהיר שאפשר אבל בכל זאת, רק אני מבין כל האחים הקשבתי לו. אימא שלי אפילו לא עשתה את עצמה מקשיבה. האחים שלי היו מתחילים לנשוף אוויר בחוסר מנוחה כשהוא היה מתחיל לדבר ורק אני הייתי מתאמץ לרצות אותו. אבל זה לא באמת עניין אותי – מה שגרם לי תסכול רב. אחרי ההסברים של הרב דימשיץ, מצאתי את הסיבה: מתמטיקה היא לא החיים. מתמטיקה היא תורה שמתבססת על אקסיומות. אקסיומה היא הנחה יסודית שאי אפשר להוכיח אותה והיא לא מייצגת שום דבר אמיתי בחיים. אם, למשל, רואים מישהו בוכה, אפשר לומר שהוא בוכה בגלל שהוא עצוב. יכול להיות שזה לא נכון – אולי סתם נכנס לו משהו לעין, אבל הסיבה לבכי, אם היא נכונה, היא משהו אמיתי, משהו שקורה בחיים. לעומת זאת, האקסיומה במתמטיקה לא מייצגת שום דבר בחיים. מניחים אותה כדי שיהיה אפשר להמשיך ולשחק במספרים. מבחינתי זה  נראה כמו משחק כדורסל – אחרי שקבעת את הכללים אפשר להתחיל לשחק. אבל הכללים הללו כמובן שרירותיים ולכולם ברור שזה משחק. משום מה במתמטיקה אנשים נוטים לשכוח שזה משחק ולחשוב שזה מייצג את החיים.

האם אחד ועוד אחד שווה שתיים?

הרב דימשיץ נהג לצטט את ז'אן פול סארטר, שאמר כי באהבה, אחד ועוד אחד שווה  - אחד. לחיים יש חוקים אחרים לגמרי ממתמטיקה: יש יצרים ואינטרסים, יש פוליטיקה, יש אסונות ורעב. המודל המתמטי, ה "הגיוני", הוא מודל חד ממדי שמתאים אולי לתאר מציאות שבה הכל מסתדר. אבל איפה בדיוק זה קורה על פני כדור הארץ???

ככל שהעמקתי לחשוב יותר ויותר על החיים הם נראו לי יותר ויותר מורכבים. כמעט שום דבר בחיים לא הולך "לפי הספר". כמעט שום דבר לא מתקדם בקו ישר. אז מה, לעזאזל, הגיוני בלהשקיע את החיים בללמוד מתמטיקה שרחוקה מלייצג את החיים כרחוק מזרח ממערב? האם זה היה נראה למישהו הגיוני אם מישהו היה משקיע את כל זמנו, באדיקות של נזיר, בלימוד חוקי, תולדות, ואפשרויות הכדורסל? האם היינו מעריצים אותו על כך? אני העדפתי להשקיע את זמני בללמוד מה באמת מניע את האנשים בחיים, מה באמת מייצג את החיים, ולא לשחק במספרים.

תחושה דומה של תיעוב פיתחתי לגבי סטטיסטיקה. הרב דימשיץ כינה את הסטטיסטיקה: "המיסטיקה של המדע". המדענים נוהגים להיתלות כל הזמן בעובדות ונתונים – הם האלוהים האמיתיים שלהם. הם חושבים שלצטט נתונים זה "מדעי", זה מוחלט, זה שולל כל ויכוח. אבל מהי סטטיסטיקה? הסטטיסטיקה אומרת שכל ארבע שעות, ילד קטן צריך לאכול. אבל האימא של הילד, אם המדע עדיין לא טמטם אותה לגמרי, אומרת – עכשיו הוא צריך לאכול! איך את יודעת? נשאל אותה. מה זאת אומרת ??? אני מרגישה אותו! זה הילד שלי!

הסטטיסטיקה נותנת מבט מבחוץ. היא עושה סקירה כללית מלמעלה ואומרת: בדרך כלל, זה כך וכך, אבל אין לה יחס אישי. היא לא מכירה אותך ולא יודעת לתת לך פתרון, שהרי אתה אדם נפרד עם צרכים נפרדים, יכולות מיוחדות שיש רק לך.  וכדי להגיד לך מה אתה צריך, יש לדעת מי אתה. אז מה הסטטיסטיקה עושה בעצם? היא מרמה אותך! היא נותנת אשליה שיש לך מושג אמיתי על מה שקורה אבל מה שיש לך זה רק מושג על מה שקורה באופן כללי. אבל מי אמר שאתה לא היוצא דופן?!

תמיד חשבתי על האדם שנפגע באסון או תאונת דרכים. האם באמת מעניינת אותו הסטטיסטיקה שרק אחד מהרבה מאוד נפגע? ברור שלא! מבחינתו, הסטטיסטיקה היא של מאה אחוז פגיעה.

הוויכוח הזה ביני לבין אבי לא היה איזה ויכוח פילוסופי מופשט. ככל שלמדתי יותר והצלחתי להתנסח יותר בקלות, ראיתי שהטיעונים שלי בגנות המדעיות והדיוק ובעד האינטואיציה והרגש, מרגיזים מאוד את אבא שלי. הוא היה מנסה לבטל את טיעוניי בכל דרך אפשרית וכתוצאה מכך אני רק המשכתי לשכלל את אופן הביטוי שלי ואת הצגת הדברים. רציתי לא רק להרגיש שאני צודק אלא גם להצליח להסביר את עצמי. אבל זה לא עבד.

כשהתווכחתי עם אבא שלי על העניינים האלו הוא לא הבין (ובזמנו גם אני לא הבנתי בדיוק) שהוויכוח הזה הוא לא תיאורטי בשבילי. נכון, אני גייסתי לטובתי נימוקים הגיוניים והשתדלתי להתנסח בצורה הטובה והבהירה ביותר. אבל לא לעגתי על המדע כדי להיראות חכם. לעגתי על המדע כי הרגשתי שהוא באמת לא עזר לי להבין את עצמי. כל הכלים הסטטיסטיים והמדויקים לא הסבירו לי איך קורה שמגיע לעולם בן אדם כמוני. איך קורה שיש אדם שהוא נכה מבחינת היכולת שלו להסתדר בעולם. נכון שסטטיסטית זה לא קורה הרבה. זה קורה אולי אפילו פחות מתאונות דרכים. אבל זה קרה לי.