הנה את.
חיכיתי לך הרבה זמן.
איך את פשוט נכנסת לכאן ושותקת. עומדת לך ליד הדלת, מחכה שאני אביט בך. נותנת בי עינים ממתיקות סוד, כאם הצופה בבתה המתלבטת ומחכה שתעשה את הצעד הנכון.
כמה שחיכיתי לך... לעדינות הזו שתרפרף, תפרפר בתוכי. שתרקוד לצלילים שלא ידעתי. שתתן לי לפרוט את מיתרי העומדים להתפקע.
חסרת לי. חסרת לי מאד. העדן, הפיוטיות. הזכות להרים את הראש מעל הקרקע ומתחת לתודעה.
כן, התגעגעתי...
קלטתי אותך. איך את מחכה להכנס רק כשהתחושה הזו תגיע אלי -הרגישות השותתת, הסרת הכוננות התמידית.
ואולי, אולי זה הענין שלך. עד שאת לא מריחה את המוגלה את אפילו לא מתקרבת, לא משנה כמה תפילות אשפוך על זה, כמה אקרא לך. עד שלא אעמוד לבדי מול הנקודה הפנימית והחסרה, במקום שבו אפילו הצינה נאלמת , את אפילו לא תחשבי לעבור את סף הדלת. יש לך זמן.
המון זמן.
תמידית שכמוך.
פשוט עמדת לך מחוץ לחדר וחיכית עד שסימני הקריאה ינשרו אחד אחד, ובמקומם יופיע סימן השאלה הגדול. כמה רחוקה נדמית לי אז.. כבר חששתי שלא תשובי.
פניך החיוורות מביטות בי. מחכות לרגע שבו אהיה מוכנה. ואני- מחזירה לך במבט תוהה וחושש.
והנה את פוסעת במתינות, בבטחה מלאה. כמו יודעת מראש את סוף הסרט. את מתקרבת ותופסת את רוחי יד ביד. מתחילה לפסוע סביבה, לאט, לאט, מחכה לי שאלמד את צעדיך, שאחוש את המקצב. אני מועדת, ומיד את מרימה אותי, ממשיכה לרקוד באותו מחול דקיק כאילו כלום, משדרת לי היטב שהזרימה לא נקטעת.
ואני טיפין טיפין, לומדת את הצעדים, בעוד המוסיקה מפעפעת לאיטה לתוך החרכים שעוד נותרו, וממיסה את המחיצות האחרונות. אני כבר מתחילה ליצור את הריקוד יחד איתך, מרגישה יותר ויותר בטוחה, ועדיין- מפחדת לעזוב את ידך.
שמא...
והקצב גובר, ואני באחדות שלימה עם המחול, מנהיגה אותו. המעידות הקטנות כבר לא עוצרות אותי, וידך הבוטחת מרגיעה אותי כמו נבואת גאולה. הניגון ממשיך ואני בו, לא רואה דבר מסביבי- כולי בתוכו, יוצרת אותו ונכבשת בו, נותנת למיתרים להוציא את הפְנים שלא ידעתי שבכלל קיים.
ובפעימות איטיות הניגון נחלש, כוחותי כלים.
במבט חטוף אני שמה לב שכבר מזמן ידך הוסרה ממני, ומבעד לערפל אני רואה את כנף רדידך חומק לו מן הדלת בריחוף.
עד לפעם הבאה.
תגובות