שורשים תשרי תשס"ו. 10/05
גלגל האש כבר החל לנטות מערבה, משחים את עורפו הלבן והרך כשל נערה.
כבר שעה שהוא חופר, מכה במעדר על האדמה הלחה והרכה, אגלי זיעה מבצבצים
במצחו וגבו רטוב, דביק.
עיניו מעורפלות מהאבק והזיעה והמאמץ והייחול.
האדמה נכנעת בקלות לרצונו המבויש, הגמלוני, מתפוררת לפירורי עפר תחת להב מעדרו.
מחשבתו מרוכזת בתנועות ידיו ובאדמה הלחה והוא לפתע מרגיש כל כך רך, כל כך שקוע, כל כך קיים,
מחשבותיו לא רודפות אחת את השנייה בקצב מסחרר אלא כמו נשמעים לריתמוס של תנועות ידיו, מרוכזים במעוף הרגבים שמתפוררים באוויר ונוחתים על גבי ערמה אשר מוסיפה וגובהת כאשר לידה הולכת ונפערת תהום.
הנה ימשיך הוא עבודה זאת לעולם, ימשיך בקצב אחיד, בקהות, בשקיעה גדולה ועמוקה, יחפור ויחפור עד תהום, עד לבה רותחת, עד אינוּת.
גוו הדקיק והשביר רטט בעונג, בשחרור, הנה עומד הוא לסיים, הבור רחב דיו- וגם עומקו יכול להכיל את קומתו הקטנה, לחבקה אליו, להטמיעה בזרותו המנחמת.
_ _ _
גלגל האש נפרד לו לשלום, שוקע אל חיק התהום ועמו שוקע הוא העולם, חדותו מתעגלת כחמוקי אישה, רעשו נחלש, מתעדן, מתרכך כהמיית גלים, וחומו שוקע עם אבק ופיח אל בינות גלגלי משאיות ורגלי אנשים אשר צעדיהם נרגעו לפתע ופסיעותיהם מהססות, פריכות, שברוריות.
התנער הוא משקיעתו, ניער את החול אשר דבק לבגדיו ומתח שריריו המכווצים, החורקים,
בצימאון גמע הוא ממימיו הקרים, מפספס מעט את פיו ומים נשפכים אל סנטרו וצווארו,
מתערבבים עם האבק והחול שדבקו בפניו המיוזעות ונהפכים לבוץ קריר ולח המעלה ניחוח של גשם ראשון, של אבק עייף אשר לפתע התעורר לחיים כשהאוויר אך נמלא זרזופי מים והוא מסתחרר עימם וגולש עימם אל האדמה הרוטטת מאושר.
את המעדר הניח תחת השיח וכיסהו בענפים וזרדים יבשים
_ _ _
הבועה ששרה בה בשעות האחרונות התנפצה באחת כשפסע בינות אנשים ומכוניות בדרכו לביתו,
שוב המראות אשר חולפות בקצב מול עיניו ושוב נפשו הסחרחרה, חסרת בית וארץ, מטיסה מחשבות בתוכו, זרות, מיותמות ובלי כל סדר, דנות על הכל ובעצם לא דנות על כלום ובתוכם הוא אובד ללא מדרך לכף רגלו.
הכל עובר במהירות, המכוניות, חלונות הראווה והדרכים הארוכות לבלי קץ, לבלי סדר, לבלי משך אחיד.
מאות דרכים בם עבר בחיפושו אחר בדל עדנות, ברצונו להקיף כל, להתפשט עד כלות, לנגוע ברגע. מאות דרכים משתלבות, מתרחקות, משתלבות, מאוסות... חוזרות שוב ושוב...
מאות ספרים בלע, מאות מילים... שואל, תוהה, תועה...
אך הנה חיפושו הדיחו אל תנועה שאינה נפסקת, אל ביבים חסרי זהות ושם.
מעוקר הוא נע בעולם הזה, כצל, חולף, קורא למרחב האפל, זועק, אך לא נענה,
מנותק מהכל, משרך רגליו הגמלוניות, חולף כמו בתוך תמונה קפואה, ללא ממשות, ללא שייכות, ללא שקיעה מוחלטת בכאן ועכשיו.
עולמו פלורליסטי, נפשו, והוא אינו, אינו בשום מקום.
בראש כבד ובלב אטום טיפס במדרגות אל ביתו, הניח את תיקו בצד ונשכב על הרצפה הקרה.
_ _ _
השמש עמדה במרום השמיים והוא פסע אל חלקתו החבויה, הניח את תיקו ונטל את המעדר.
הנה יחפור עוד מעט ויסיים לבטח, רוצה הוא שהאדמה תקיף את כולו, את כל גופו ובפרט את ליבו, תחממם ותרגיע ותשלח את זרועותיה המתפוררות לקשרו אליה בקשרי רגבים לחים. מה חבל הוא שראשו לא יוכל להיות טמון בה, באדמה הזו, הן תוכל היא שלוח שורשיה אליו והוא שורשיו אליה- ותרקום עימו בשקיקה רכה את מקצבה האחד.
הוא ירד אל תוך הבור והמשיך לחפור, מטיל את העפר גבוה והרחק אל מחוץ למשכנו, לתהומו, לכּורו.
זה הזכיר לו את בורות המוות, יהודי נועץ להב מעדרו בליבת האדמה, אך היא ארורה, אטומה, לא רועדת תחת ליבו הרועד, הנה כבר תכסהו בקרבה ודמו יטהר את רעלה וטומאתה.
אך מקרהו הפעוט היה כֹה אחר, הנה הם חפרו בכֹרח, לוע רובה פעורה מאחריהם והם צועדים את צעדיהם אלי מוות.
אך הוא הנה חופר הוא בחופשו, ברצונו, וצעדיו צועדים אלי חיים, אלי בור, אלי שורשים...
מי אמר שהחיים הינם בחופש, בחירות?
הוא גילה שהמוות, ורק הוא, יודע לשוט מקצה העולם ועד קצהו, להתגלגל במחילותיו הצרות ולחוש שהנה מקיף הוא הכל, חג סביב כל, שייך לכל,
החיים- הם טמונים במקום אחד, ברגע אחד, בשקיעה עמוקה עד צוואר,
לשם הוא נמשך ואלי שם כסף ליבו.
השמש נטתה מערבה, והוא, עייף ומבולבל, כבר עמד זקוף בתוך הבור, עירום, מכוסה ברגבים הלחים אשר קיררו את גופו הרועד ואת נפשו העקורה, הריקה, הצמאה כל כך, המעונה כל כך, המצפה למרגוע אשר ציפתה לו ימים ושנים,
הנה הוא יבוא, עטור בזרי אדמה.
החלה שעת ההמתנה, במעמקים סביבו רחש הכל, עצים שילחו שורשיהם אל עמקי האדמה- תרים אחר מים לרוות צימאונם, תרים אחר סלע אשר יוכלו להקיפו, להיאחז בו, להיקשר למקום לבל ינועו, לבל ישהואום הרוחות, להשתרג בינות פרורי סלעים ואדמה, להשתרג ולשקוע ולהיאחז ולידום.
הוא המתין לשורשיו הוא.
_ _ _
הם מצאוהו כעבור יומיים, בשעת לילה מאוחרת, הוא היה חיוור ומעורפל, התייבש כנראה (או קמל),
הם הוציאוהו בעדינות וגופו השביר היטלטל בידיהם החזקות כמו ספינה קטנה בינות גלי ים.
נדמה שהוא שוקע אל עצמו שוב ושוב, מגיח לפתע החוצה, מהמהם הברות לא ברורות ושוקע שוב לקהותו.
אצבעות רגליו היו שקופות ומתפוררות, שער גופו סמר בצינת הליל,
לא, לא היה זה שורשים.
הם נטלוהו אל ביתו, חלפו בין אנשים ורחובות, חלונות ראווה, משאיות ואורות ניאון.
אימו רצה לקראתם, בוכה, מחבקתהו בחום אל ליבה.
הוא חש בצינה אשר מתפשטת בגופו הרפוי והיבש.
בבית היא הכניסתו לאמבטיה, פירורי אדמה נשרו מגופו והתערסלו במימי האמבט, חגו סחור סחור סביב פתח הניקוז ושקעו אל דרכם העלומה.
לבוש בבגדים חמים הוא הושכב במיטתו, מכוסה עד צוואר בשמיכת פוך רכה, האור נכבה ומחשבותיו ניסו להבקיע דרך אלי דימדומו.
הוא כיסה את ראשו בשמיכה, התכרבל אל תוך עצמו ושקע בשינה אבודת שורשים.
תגובות