סולם עצום בתוך מרחב אפל, תהום ללא תחתית. שלבים אין ספור בסולם ורק דמות אחת מתוחה בין שלביו, שוכבת על בטנה ידיה מתוחות ואוחזות בימין הסולם ורגליה נשענות על שמאלו, דרכה למטה, אל תהומה.
מסע אין קץ החל מני אז ועודו נמשך- מרפים מעט מיישור הידיים והגוף נשמט מטה, שוב מותחים ידיים והם נחבטות, נעצרות בשלב הבא. שנים של תנועה איטית במרחב האפל אל תהום דרך כל שלבי העולמות, כל שלב בטעמו הוא כל שלב בפליאותיו. יובלות של נפילה, אדישה, כהה, בלי רצון פנימי ועז, בלי התמודדות ומאבק, בלי שאגה.
דמות קפואה בעפרה המיובש, מחכה שהאבולוציה תעיר מריבצה כוחות קפואים, בין שלבים עלי תהום, יורדת ושוקעת.
אי שם במרחב הזמן מקום שלבי הסולם השתנה, חפץ הוא להתרחב ושכח את הדמות העפרה, שלביו רחקו מעט זה מזה, שמחים וששים על מופלאותם. אי שם במרחב הזמן, דמות קטנה כיווצה ידיה לירד עוד מדרגה אל חביון אחר, ובעודה שולחת שוב לפנים ידיה- נרעד כל גופה ונשמתה זועזעה עד אין תכלית. או אז ניצת ברק אימה בשיפולי הווייתה והחל להתפשט בתהומותיה וירקום מסכת נשמת רצון פנימי בשורשי הוויתה. עת איבדה היא אחיזה ואין עוד שלב להעצר בו- החלה בנפילה מטורפת אל תהום ובעתה עצומה נקרשה בה. נשמת רצון פנימי נולדה בה בבעיתותיה- להתרחב, למתוח גבולות גופה עד יותאם שוב לסולם. שנים של נפילה מטורפת בבעטה גמורה, יובלות של פחד אין סופי וטירוף אובדן החלו להניע בה כוחות. האבולוציה חייבת היתה להתאים את עצמה אל אותו רצון עז והיא החלה אט אט למתוח את דמותנו הערה, המזועזעת עד יסוד. מיליוני שנים של בעתות מתחו אותנו אל קצה גבול יכולתינו, מתחו כל נים וגיד, שריר ועצם, מתחו עד כלות, בכיליון עצום להתרחב, להינצל. אי שם אי מתי המשיך לו הסולם לשכוח את דמותנו הקטנה והצווחת בחרדה ושש הוא שוב ושוב להרחיב גבולות שלביו, לגדל עולמותיו. בתהומות אחרים של זמן ומרחב אולי יהיה בפינו תשובה מי ינצח במאבק איתנים זה- לבנתיים, דמות וסולם נאבקים להתרחב, אחת צווחת ואחד שש ועלז
