עולם קפוא

הוא ניעור לפתע וזינק על רגליו כאילו סימפוניה שלמה של כינורות צווחים ניגנה סמוך לאוזנו,אך לא היה שום קול, הכול דמם,שָקט, מחריד, מקפיא.
היה זה השקט שהעירו, הדממה המבעתת שצרמה בנפשו, שחרקה עליה בסבלנות, בלהט.
הוא פסע אל עבר מתג האור בעודו מצפה לשמוע את תפיפות רגליו על גבי הרצפה הקרה, אך גם הם לא נשמעו והיה זה מוזר, תמוה.
ידו גיששה אחר המתג וכשנתקלה בו לחצה עליו- אך שום אור לא נדלק. רגיל היה לחושך בחדרו, אך עכשיו בשקט הזה צמא היה לאור, הוא הרגיש כאילו החושך והדממה חברו יחדיו להחניקו.

הוא פתח את הדלת אל עבר המסדרון אבל שום קרן אור לא חדרה אל עיניו הסומות באפלה כבדה זאת. כל הבית היה חשוך ועכשיו כבר היה בטוח שמשהו מוזר מתרחש, מעולם לא פגש בחשכה שכזאת... ובדממה...
בידיים שלוחות לצדדים פסע במסדרון הצר ממשש את הקירות המחוספסים, ממתין שידו תיתקל בדלת ומשם יצא הוא אל הרחוב- אל אור השמש, הירח או הפנסים החיוורים.
ליבו ניתר והתכווץ כשרק לחץ על הידית, יודע כבר מה מצפה לו בחוץ, יודע כי כבר נפתחה הדלת קמעא כדי חריץ צר או שמא יודע כבר מה צפוי לו כי הבין כבר שמציאות חייו השתנתה פתאום, שעולמו המוכר נטמן אי שם או שמא הוא זה הנטמן במקום לא ידוע.                                                                בחוץ הייתה עלטה מוחלטת, על שמורות עיניו לא ריצדה שום קרן אור, אפילו שום קרן חיוורת של ירח עגמומי ביום קר.
אמור היה לחזות מול ביתו בשפעת העלים של עץ האגס אשר פרח אך לפני כמה ימים, כל כך שש הוא על פריחתו הזוהרת, אך עתה כבוי הכל, ודומם- דממה קפואה וקרה, חודרת ברעד בכל גופו.

ליבו דפק במהירות, בשקט- כאטומים מטורפים במרוצם הדומם. הוא החל לפסוע ברחוב החשוך, ידיו שלוחות מלפניו וכל גופו מכווץ, מוכן לכל היתקלות שתיגרם, פוסע בנמרצות, בחשש, בפחד, באימה, מבועת.
מפעם לפעם נתקל היה בחפץ כלשהוא, בכדור של ילדים או מכונית חונה, פוסע וממתין לאות קלוש, לאור חיוור, רועד, שירצד אל תוך עיניו. דימה הוא שהנה עולם שלם חשך פתאום, הכל נקפא כגביש קרח- ורק הוא נשאר לנוע במרחבים השוממים והריקים.
לאט לאט החל דמיונו זה לכבוש את כל מחשבתו והרגשתו, בעודו פוסע ומצפה ונבעת ואובד ומחכה וחש איך גרונו נלחץ וחושב להקיא ריקנותו אל ריקנות העולם.
חש הוא בעודו פוסע, נתקל ונחבל ומצפה- כמו אסיר מובל לגרדום אשר כיסו את עיניו, חושך סביבו אך יודע הוא שאלפי עיניים נעוצות בגבו, מנקרות, מחכות לחזות באובדנו.
ראשו החל סובב וגופו רועד ומתכווץ, החושך היה יותר מדי חודר, יותר מדי מכאיב, יותר מדי שורף, לוהט, בוער.

הוא פצח לפתע בריצה מטורפת, מתנשף בכבדות, בבהלה, מנסה להרים קולו, לצווח, לקרוא לעזרה, לקרוא לעצמו, לקרוא לעולם, אך הדומיה רק חישבה לחבקו יותר ויותר, לאמצו אליה בידי כפור גרומות.
הוא חלף על פני מכוניות, בתים, רחובות והכל היה כעיר רפאים, מתה, כבויה, קפואה.                    דעתו חישבה להשתגע, הרגיש הוא איך נפשו נאחזת פלצות וכל גופו מתעוות ומראשו כמו נוטפים להם נחלי דם, נחלי עברה וזעם חיל וחימה, נשפכים וזולגים אל בין נימי נפשו, מותחים אותם כמיתר- עד אשר חישבו להיקרע.

הוא איבד כל שפיות ובטירופו קלט לפתע היכן הוא נמצא, הן בדקות האחרונות לא נתקל בכלום ותחת רגליו חש הוא בעפר תחוח, הנה הגיע אל קצה העיר, אל מול מצוק אדיר, תהום בין שרשרת הרים וגובהם, מתחתיו אמור להשתרע מדבר עצום של גבעות כבדות, דוממות, מעופרות, יבשות.
הוא פסע לאט לאט קדימה, מבולבל, טרוף, עד אשר נתקל בחבל כבד שעמד שם כדי למנוע מאנשים להתקרב אל המצוק. בזעם תלש את החבל מעמודיו הרופפים ואחוז בהלה ומבועת מאימה החל רץ במהירות מוטרפת אל עבר התהום, כל חושיו התחדדו, נפשו נדרכה... קדימה...

כחיה נרדפת ומבועתת שעט קדימה, פוסע את צעדיו האחרונים ובהרגישו את האדמה נשמטת מתחת רגליו- זינק אל התהום הפעורה תחתיו, מגייס את כל כוחו לצווח צווחתו האחרונה בדומיה הכובשת.
לרגע פירכסה נפשו בעווית נוראה והנה אור זוהר סימא את עיניו וצווחה מקפיאת דמים, צווחתו שלו, צרמה באוזנו כמו אלפי כינורות צווחים, הוא חזה במרחב השרוי מתחתיו, בהרים ובוודאיות הבהירים והמבהיקים המתקרבים בשעטה, חש באוויר הצורב את פניו, החונק את נשימתו, חושיו התחדדו עד קצה יכולתם, ועד למטה ליוותה אותו צווחה אשר נקפּאה בכל גופו המעוות, המפרכס באימה.