יש לי חדר משלי.
תמונה צפה ועולה, תינוק כבן שנה משחק בחתולה בחצר, מושך את זנבה והיא מייללת בפחד.
הראש מתנער, מסלק את התמונה, מתרכז שוב, ממתין.
שוב תמונה עולה, התינוק נראה טיפה יותר גדול הפעם, לחייו שמנות, הוא נמצא בתוך בריכת
ילדים שניצבת בחצר קטנה מלאת אור שמש. זוהי הדירה שאמא סיפרה עליה, זה היה מִזמן.
הראש מוטח קלות בכף היד הפרושה על השולחן, מעוצבן, מנסה לשוב ולהתרכז, חיוך ממורמר מבצבץ.
התמונות הבאות מייאשות אותי לגמרי, שוב ושוב צפות תמונות שאני בטוח שאינם שלי, הם אינם מזיכרוני שלי הבלעדי, אלו תמונות שיש לי מהסיפורים של אמא, מהסיפורים של אחותי הגדולה,
הם אינם שלי, לעולם לא יהיו.
בכעס אני מעלה בי תמונות מכיתה א´, תמונות אשר בהם אני מרגיש בטוח, הם ממני, מזיכרוני שלי,
ללא גורם זר.
אני יודע שישנם עוד הרבה תמונות מגיל יותר צעיר, אך אין בי כֹח להתאמץ עכשיו, אני זקוק לקרקע מוצקה תחת רגליי, לשוב אל המרחב המוגן שלי, אל עצמי, כל פנייה אל מעבר לי, אל תְזות וסיפורים,
אל המצאות ושקרים- רק מרחיב בי את מעגל הזרות.
הם חשבו שזה מפרה, ממלא, משכיל, מרחיב, מעניק שייכות, מעניק ערכים, מעניק תוכן לחיים,
אך הם שקרנים, כולם שקרנים, הוזים, ובעיקר כולם פחדנים!
החדר חשוך עכשיו, הכול שקט, כולם ישנים ואני מנסה בכל כוחי למצוא את עצמי.
החיפוש מסביב כבר נגמר מבחינתי, התפכחתי מהשקר שהכול מוקפים בו עד צוואר, נחנקים בו, מאושרים בו.
חיפושיי הצטמצמו אל מרחביי האישיים בלבד. זה נראה לי תהליך קשה אך אעבור אותו, אין ברירה.
אם מוכנים אנו להיות אמיתיים, עד הסוף, נטיל ספק בכול, כמו דיקרט נישב בבית מול כרכוב האח ונדע את עצמנו בלבד, אך שלא כמוהו לא נברח אל אלוהים, לא נברח אל סיפורים, נעמוד איתנים מול מציאות כואבת זו, בלי משען מחוצה לנו, בלי הזיות, אנו נהיה נקודת הארכימדס של עצמנו, של הקיים.
מה יקרה אחר חיפוש זה? איך נרגיש? איך נִראה? איך נִראים אנשים הדבקים באמת בכל ליבם?
אולי נטעם אז טעמה של מציאות מהי, נטעם טעמה של אמת, של קרקע, של אי בלב ים אין סוף.
גדלתי על ברכיי סיפורים, כולנו גדלנו כך, בגן זה היה סיפורים על האבות ועל משה, על מצריים וארץ ישראל, בבית הספר שמענו על חכמינו הגדולים על ארצות וימים וכ´ו...
בתיכון החלנו להתרחב, מהפכות, מלחמות עולם, פילוסופים ותרבויות אדירות והכול מוצף בסיבות ומסובבים, בתהליכים מתהליכים שונים, בעוד ועוד פטפוטים טפלים, ריקים.
וישנם הסיפורים של הוריי, על ילדותם, וסיפורים של סבתא על ילדותה בפולין, על נישואיה ועל ה......,
ואחר כך, כשסבתא מתה, אמא הייתה חייבת להמשיך לספר לי את סיפורי סבתא ולשזור בם את היסטוריית עמנו, המופלאה, הקשה, המחייבת.
היא הייתה ממשיכה לספר לי שוב ושוב על סבתא, "שלא תשכח" היא אמרה לי, "לעולם",
ואני לא שוכח, איך אפשר, לא שוכח ונחנק תחת עול הערפל הסמיך הזה.
אני זוכר את לימודיי בתיכון ואת לימודיי שלמדתי בהפסקות, בבית, קורא עוד ועוד ספרים, על העולם, על האדם, על ההיסטוריה, קורא ומחפש מישהו בפנים, מחפש ולא מוצא.
בהתחלה היה זה נפלא, לאט לאט העולם החל מתרחב, לובש צורות שונות, מתמלא אין ספור דמויות, נצבע בצבעים ססגוניים, מתלבש ומתלבש ומתלבש, נִרקם ונִרקם ונִרקם ואני הרגשתי איך הכול מסביב מתמלא, כל הבורות והחריצים, הכול, ואיך אני משתייך עוד ועוד, נִתפר, נִדבק, נִרקם אל עולם מלא,
אך מתישהו החל הכול להיסדק, להתפורר לי מתחת לרגליים, פתאום תמהתי על הכול ופתאום הרגשתי מוקף רוחות, מוצף. פתאום הבנתי שהכול אולי המצאה אחת גדולה, שאולי אנחנו מהלכים לנו בתוך עולם מלא רוחות שהמצאנו לנו. בהתחלה הייתה מוזרה לי המחשבה הזאת אך לאט לאט הבנתי שזהו, שאין ברירה, שככה זה. אמנם נכון, לא רק אני קיים פֹה, יש לי הורים ומשפחה וחברים ואדמה וים ושמיים, אך אותם אני רואה, שומע, טועם, אך העולם שיש לנו בראשנו, בליבנו, שהולך עימנו תמיד- הוא הרבה יותר מזה ורובו אינו נראה לנו, רובו רוח, עולם שתפרנו לעצמנו ביד מיומנת, לפי הזמנה, למידתנו.
ואז, אז התחלתי לברוח מסיפורים, אז הבנתי שאנחנו פחדנים, מוגי לב, שאנו חייבים לצייר לעצמנו עולם מלא כל טוב, רק כך נוכל לברוח מהחלל השחור והריק שיש בנפשנו, שיש מסביבנו, שאנו מוקפים בו עד צוואר.
אבל אנחנו עובדים על עצמנו, אין לנו אלא חלל זה, הוא אמיתתנו,
אין לנו אלא את עצמנו, את הידוע לנו, הזכור לנו, מעבר לזה יש תהום אפילה וריקה!
זה נכון בקשר לעתיד עם כל מה שְנֶצָפֶה ממנו וזה נכון גם לגבי העבר עם כל מה שתחבו לראשנו ממנו.
ואני, אני פתאום התחלתי להרגיש לבד.
נשכבתי על המיטה, מצניח ראשי הכבד על הכר הערום ועצמתי את עיניי בחוזקה, צופה בשחור שנפרש לעיניי ובכתמים הזוהרים שמרצדים בתוכו כמו גחליליות.
כנראה שנרדמתי לכמה דקות, בחוץ עוד חושך והכול דומם. חזרתי לשולחן, מניח את ראשי בין כפות ידיי ומנסה לשוב אל אחוריי, אל ילדותי.
כבר חודש שלא יצאתי מהבית, אבא ואמא לא מבינים, טוענים שאני חיוור מדי, שאני חושב יותר מדי, שכבר הפסקתי לחייך.
אני ער בלילות, הם מכניסים אותי לאווירה המתאימה- עולם שחור ושקט, עולם ריק שבאמצעו אני, עומד בודד.
כבר חודש שאני מנסה לרקום לי עולם, את עולמי האמיתי. הגעתי למסקנה שאם רוצה אני לחיות בתוך מציאות אמיתית אין לי אלא את עצמי, עד מקום שיד זכרוני תגיע יהיה זה ביתי, יהיה זה עולמי.
כבר חודש שאני רוקם, כבר חודש שאני משרה נפשי במרחב הזה, נותן לה לנשום רק מציאות, שומר עליה שלא תיכווה מלהט השקרים והדמיונות.
הנה כבר ואסיים, עוד כמה ימים ואחתום את הגולל, אקבע את התאריך המדויק של ימי חיי, אקבע את התאריך המדויק של העולם, מבחינתי לפחות (והיא הבחינה היחידה שיש לי, אני הוא הדבר היחיד ששלי, אין לי עוד מלבדי), אפרד מהרוחות, אפרד מההיסטוריה, אפרד מהשקרים.
עוד כמה ימים ואחזיק את העולם בשתי ידיי, חיי יהיו הנקודה הארכימדית,
בחוץ ישרקו רוחות קיפאון ואפילה תיפרש עד קצה כל האופקים.
עוד כמה ימים ואשאר ממש לבד.
הסיפור לא מתיימר להיות תורה פילוסופית, כלל וכלל לא, הוא רק נובע מתוך נפש של אנושיותנו המקוללת, המסופקת, הטרופה, הבודדה.
תגובות