גילגולו של ניצן.                                                   

דיאלוג מפוצל בין ´אני´ לאין ´אני´. בין אחדות קוהרנטית לחילופי ´אני´ אין ספור.

פנייה אל ה´אישיות´ המודרנית שהוגדרה ונשארה מאחור בלי התאמה אל עולם טָרוף כְשֵלָנו.

ה´אישיות´ בעיניים פקוחות אל עצמה- נסדקת.  הכל היה חומות, מסיכות.

א.    

נראה שהוא נעלם לי בתוך השקט הזה.

יציב כבדולח כמותו ראוי היה שיהבהב לי אותות, שירקיד למולי את אושיותיו.

אני אשב לי בדממה שלי, בכלום שלי, והנה יגיחו למולי אטומים מופרעים,

אני אתמה על זה שהוא שולח לי אטומים כֹה פרועים בלי לשלוט בם,

אך אחייך לעצמי, מרוצה, הנה ריצודם העִירני לכמה דקות,

אפזז למולם בכירכור משגע, משווע, עד כי ידעכו,

אדע לדעוך עימם, זו לא תהיה בעיה, כבר מזמן שהפסקתי להעדיף משהו,

היינו הך לי אם ארקוד בסיחרור, אזמר בתוכי מול חיוכה של ילדה, אתאהב לרגע,

או שאשב לי פֹה, על ספה אפורה/ רדומה זאת ואביט אל תוך חלל שחור וריק

במשך כמה שעות, באותו רגע לא אהיה קיים עד כי יבוא מחדש ניצן אחר-

לתפוס את מְקום הכבוי פֹה על הספה, את מְקום כל הכבויים/ מסובבים/ מחופשים

שהיו על ספה זאת, בחדר זה, לפני ניצן הנוכחי, את מקום כל אלה שריצדו פֹה בזמנים אחרונים,

אלה שהחליפו את מקום האובד, ההוא שנעלם לי, כשבגרנו, כשהתפכחנו, כשהצטננו,

שציפיתי עתה שתופיע לפתע מעט מגבשושיותו הבדולחית.   

ביקור חברים קטן יהיה נחמד מצידו.

ב.

נשארתי מאחור כנראה, מגובש כזכוכית.

הוא מצפה שאבוא, בוטח וקורן, לבקרו מעט בשעותיו החולפות אחת לאחת,

אשוב לרגע עם אושיותיי, כקו רצוף, אחיד.

כמסיכה יציבה וחיה אני לו ומצפה הוא לקולי שיהדהד אל בין חריצי פני מסכותיו המתחלפות.

הזה אני?!

עוד רגע ואציץ אל מראיתי, אחזה אז בזכוכית שנסדקת.

נראה שכל עוד יודע אתה לאבחן את עצמך, לתחם בקווים חדים את הקוגניטו הניצב למולך-

תדע אז לצעוד כחייל, להיבנות כסלע איתן, אך בסופו של דבר תישאר מאחור, מופקר בשטח,

ומחליפךָ ירוץ קדימה, יתגלגל לאחר והאחר לעוד אחר ולעוד אחר, ללא אחרית.

אז הנה נשארתי מאחור, כמיתוס, וכמיתוס עוד עיניו לי צופיות, אך אורם מתעמעם.

א.

לאן נעלמו אוצרותיו הברוכים, מעוצבים בטעם, פקוחי עיניים.

איני יכול לאתר תנודות ברמה הפרוצה והריקה שאני נמצא בה, הכל סטטי,

הריבוי באופוזיציות האין סופי הזה מותיר אותי בחוסר יכולת משווע לחיווי רגשות כלשהם

והריבוי באופציות האין סופי הזה מותיר אותי ללא סיבה להעדיף משהו על פני חברו.

כמו סגפן הודי המהלך על מסמרים כעל אדמה ומראיתו שלווה,

כך מהלך אני לחילופי אני אין ספור, לניצת ניצן חדש ולחילופיו ולחילופי חילופיו,

נושם ערפילי פיח של מכוניות כבדות ואז נושם צלילי פסנתר רכים,

שוקע אל קטנות אשה וטומאת ערפיליי מוות ואז צף על פני ים עטור חכמה,

רחוץ בחיפושי טוב ורע ושוב שוקע בים פקוע- ומראיתי ריקה.

ב.

הוא נקרא ממני והלאה, נקרע לחילופיו,

קורא אני אליו בזהרורי רסיסי העזים/ הבצורים, אך הוא נסחף אל אינותו לא מזהה בין ריקנות לאש,

בין מוות לחיים, פוסע בלי לזעוק, נכבה ושב נכבה ושב בלי פחד של קריעה מפער הצווחות של טוב ורע, חיים ומוות, בלי חפץ לתנועה אלי איחוד אלי שיבה.

    -   ניצן מביט עכשיו אל תוך עצמו, מחייך אל פיצולו וממשיך להתגלגל אחוז ריקות.   -