נרטיב                                              כ"ד תשרי תשס"ו.   27/10

הוא יודע שזה יהיה רק עוד סיפור לאוסף שלנו, עוד נרטיב,

אז הוא כבר לא כותב.

הוא כבר בקושי חושב, אין לו שום עניין לחשוב על נרטיבים למיניהם,

לפעמים הוא פשוט חושב על קרטיבים במקום על נרטיבים,

הם אולי יוכלו לצנן קצת את להט גופו/נפשו.

הוא שמע נרטיב נחמד על להטו זה, הוא כונה בפי אנשים ישנים-

תשוקה או כיסופים או צימאון עז וכואב,

אך הוא העדיף להתייחס לזה כסתם שפעת קלה או משהו מעין זה,

זה אמנם גם נרטיב, אך מול נרטיבים קטנים כאלה כבר אין כֹח להילחם

לאחר שמיגרנו את כל הנרטיבים הגדולים.

את רגשותיו הוא חווה כבני הזמן והרגע הנוכחי בלבד, מקריים לחלוטין,

לא אימפלוסים חשמליים אך מבנה ארעי ומקרי של תחושות מקומיות,

חוויותיו היום נולדו מהאין, מכלום, 'האישיות' כבר מזמן נסעה מפֹה,

השאירה אותו בן בלי בית.

על אהבה כבר מזמן אינו מדבר.

אידיאלים? שאיפות? רצונות?

((אולי למחוק את המילים האלה, גם עם סימן שאלה הם מפחידות?)).

הוא מתלבט אם הוא אטום או שהכל סביבו אטום, או סתם קיטשי,

מסביבו ארץ נקרעת לגזרים, בפועל וגם בין אנשים,

בין זרמים שונים של אידיאלים,

אך הוא כבר מזמן מיגר את התבניות המצומצמות של 'המודרניות',

אז עכשיו הוא יושב בבית, בוהה בכלום,

לא שם לב שהאדמה רועדת סביבו, והלבבות (שעוד נותרו).

יש סיפורים חביבים על 'ארץ', על ארץ ישראל יש אפילו כמה נחמדים,

גם הרבה סיפורים על 'עם', ועל עם ישראל בכלל,

סיפורים מוקצנים אפילו, משיחיים משהו, מפחידים מעט את נפשו הבוהה בכלום.

פעם הוא אהב לשמוע סיפורים, בהתחלה אהב וחיבק ואימץ אל ליבו,

אחר כך רק אהב- ידע כבר להיזהר לא לחבק, לא לאמץ,

הפסיק לחפש או שאולי רק שינה כתובת- 'מחפש להנאתו' הוא קרא לזה,

אז הוא הגיע למעמד של מחבב סיפורים,

בסוף גם זה נמאס, זה הרי ממילא לא רלוונטי, שום דבר כבר לא רלוונטי.

בסוף דברים החלו להיטשטש במחשבתו, איבדו צורה, התאבדו אל ריקותו.

אז מה עכשיו? והלאה? ולאן?  ((שוב מילים מפחידות???)),

הוא כבר מזמן לא חושב על זה,

הוא זוכר במעורפל כל מיני מילים הזויות על גאולה ומשיח,

על חירות ואושר,

על התפתחות וקידמה,

על אהבה וחיים,

על תקווה ואור ואש,

על עם קטן וארץ קטנה ובית מקדש (הזוי כבר קטן על אלה!).

הוא זוכר במעורפל אך לאט לאט גם המעט נשכח, נשחק מליבו,

הוא שוקע לאפלה ודימדומים אחרונים של גסיסה.

לעיתים הוא נזכר בקרטיב וליבו מתמלא רגעים קטנים של אושר,

אחר כך גם זה נשכח.

(הוא מתלבט עכשיו אם למחוק את המילים 'ליבו' 'נפשו',

הם כבר לא רלוונטים.)