ידיים מושטות, פיות פעורים
מלקטים בשדה את אינסוף הזרעונים
בלהט, בשקיקה, ביובש
"אשר נתן אלוהים לענות בהם בני אדם"
זרעונים אחדים נשארו בשדה
לא נאספו אל אשר להם יועדו
בעליהם מאסו בם
חיפשו מרעה אשר עין אדם לא רעתה (ראתה) בו
חיפשו ואבדו לנצח
בצידי דרכים מאובקות
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מענין מנין הציטוט שהבאת... זה מוכר לי בהקשר של ברכת האילנות: (ברכות דף מג עמוד ב) שולחן ערוך אורח חיים סימן רכו סעיף א היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם; נוגה משהו, ידיים מושטות, לא פוגשות יד אחות, ועם זאת, להט השקיקה לא פג. מאחר ועבר זזזזזזמן, אני מקוה שהאבק אכן נותר בצידי הדרכים, ושכל הזרעונים כפירות נלקטים. כּנרת, אוספת [ליצירה]
- [ליצירה] לקופץ לגובה הילדים האלה (שהם אנחנו) מבכים על אובדן ה'אלוהים' שלהם, על אובדן התמימות, על אובדן האמת, על אובדן התשוקה לידיעת האמת, לידיעת מה שה' אלוהיך רוצה מעימך. כמו הנשים האלה שביכו על אובדן האל שלהם (ודרך אגב יש בהבנה השטחית של הנבואה משהו אלילי, אני מקווה שרק בהבנה השטוחה ושישנה הבנה מעמיקה. למדתי על זה הרבה וגם אצל צדיקים חכמים ופילוסופים זה נשמע בסופו של דבר כהזיה, כהמצאת אנוש. מי יתן ואתבדא.) אך האם מה שאתה אומר זה שזה היה חלק מהעבודה זרה לבכות עליו ולא בכי של אנשים שאיבדו את אלוהיהם?! אם כן אז לא ידעתי. אבל זה נשמע נחמד בכל מקרה. [ליצירה]
- [ליצירה] "בואי רוח, עיקריני, היפכיני על פני, השמיעיני." זה מזכיר לי קטעים מכתביו של 'הנזיר' כשהיה לוהט ומשתוקק שתשוב אליו הרוח ויחדל זמן קטנותו שהיה עוסק בו בהלכות ופלפולי גמרא ויתעורר הוא בהגיונות רחבים אל שירתו הפנימית ואולי אף לנבואה. ידוע שמרבית המשוררים היו זקוקים להיות לבדם בעת אשר כתבו, הבדידות המתאימה כל כך לרחשי לב כואב ובוער. וכן, סוג של למות, בלהט תשוקתך לחיים. אך באמת איך נמות כל פעם מחדש, והאם אפשר לכתוב מתוך אנרגיה שקטה ללא התגרות אך שעדיין לב גדול בוער בפנים ודורש נפלאות? היה משורר אחד (שכחתי את שמו, הוא נפטר לא מזמן) שסיפר על עצמו שהיתה לו מוזה לכתוב שירים דווקא רק כשהיה מוקף בבני משפחתו המכינים ארוחת ערב במטבח. אך עדיין זה לא עונה לנו, ובכלל לא יודע עד כמה שירתו נוגעת בעצבים חיים. תודה על השיר. [ליצירה]
- [ליצירה] והיום? ואיך אפשר ואין שלם? או שמא אין שבור עוד לתקן? עומקיאולוג שהוא החייני פעם והרווני והוא עדיין מתקן! [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על התגובות. אמילי- אשמח לשמוע מה זקוק להגהה [ליצירה]
- [ליצירה] מאורה מאורה, יש ספר שנקרא 'האופרה הצפה' של גו'ן בארת', תקראי שם בעמודים 240-243 פשוט קראתי את זה היום והוא מתאר שם בחריפות את הרצון הזה למגע. (לא ממל יץ לקרוא את כל הספר). תיארת את זה בעדינות ויפה. נראה לי שכדאי יותר לחדד את התחושות בחיבוק, אך אני קורא את זה כמה שנים אחרי שהופיע אז אולי אל לי להידחף פתאום. [ליצירה]
- [ליצירה] ובהגיע תור אסתר... - לבוא אל המלך עכשיו תורי... היום! [ליצירה]
- [ליצירה] הדס זה לא תרגום, בנראה נילחץ לי כך בטעות, אנסה לשנות [ליצירה]
- [ליצירה] יאיר אולי תקרא ליצירה- 'מה שיקרה הלילה' שיר כואב ויפה, 'עכשיו הכל כבר לא שווה, שטוח, רדוד', מתי אינו כזה. המשפט האחרון הקפיא את עורקי דמי (או התיכם באישו). [ליצירה]
- [ליצירה] להדס וקופץ לגובה חבר'ה, אתם מפחידים אותי עם האלים שלכם, בסוף אני עוד אמחוק את השורה הזאת. [ליצירה]
- [ליצירה] רוקמת בניין אחרון מעבר ל"הפתעה" שבסוף ומעבר לשלומית המזדקנת המחכה לסוכת שלום... שמעתי בלי קשר לשלומית כמה תווים עדינים ויפים. סיפור על אשה המנסה בידיים שבריריות לרקום לה בניין עדין, היא פועלת כמו מקשיבה לצוואה, צוואתה האחרונה, ממשיכה בדבקות רכה למרות הכפיפות האיטית, ההזדקנות, הכאב- עד אשר זה כבר לא כואב, כבר לא- בפעם האחרונה (הוא לא יחזיק מעמד עוד שנה) מקימה היא את נווה הרעוע כדי שתוכל למצוא משכן לרסיס התקווה והיופי שעוד נשאר בליבה, משכן לכמיהה ענוגה אדמדמה ורוטטת -יחידית אשר עוד נותרה בין כל מטחי עולמנו, לבנות לה משכן כצוואה אחרונה ואחר כך לחכות... לידום... לחכות... הדס, זה היה סיפור מקסים, יש לך כתיבה מיוחדת שאני מאוד אוהב. [ליצירה]
תגובות