[ליצירה]
יאיר
אולי תקרא ליצירה- 'מה שיקרה הלילה'
שיר כואב ויפה, 'עכשיו הכל כבר לא שווה, שטוח, רדוד', מתי אינו כזה.
המשפט האחרון הקפיא את עורקי דמי
(או התיכם באישו).
[ליצירה]
רוקמת בניין אחרון
מעבר ל"הפתעה" שבסוף ומעבר לשלומית המזדקנת המחכה לסוכת שלום... שמעתי בלי קשר לשלומית כמה תווים עדינים ויפים.
סיפור על אשה המנסה בידיים שבריריות לרקום לה בניין עדין, היא פועלת כמו מקשיבה לצוואה, צוואתה האחרונה, ממשיכה בדבקות רכה למרות הכפיפות האיטית, ההזדקנות, הכאב- עד אשר זה כבר לא כואב, כבר לא- בפעם האחרונה (הוא לא יחזיק מעמד עוד שנה) מקימה היא את נווה הרעוע כדי שתוכל למצוא משכן לרסיס התקווה והיופי שעוד נשאר בליבה, משכן לכמיהה ענוגה אדמדמה ורוטטת -יחידית אשר עוד נותרה בין כל מטחי עולמנו, לבנות לה משכן כצוואה אחרונה ואחר כך לחכות... לידום... לחכות...
הדס, זה היה סיפור מקסים, יש לך כתיבה מיוחדת שאני מאוד אוהב.
[ליצירה]
מאורה
מאורה, יש ספר שנקרא 'האופרה הצפה' של גו'ן בארת', תקראי שם בעמודים 240-243 פשוט קראתי את זה היום והוא מתאר שם בחריפות את הרצון הזה למגע. (לא ממל יץ לקרוא את כל הספר).
תיארת את זה בעדינות ויפה.
נראה לי שכדאי יותר לחדד את התחושות בחיבוק, אך אני קורא את זה כמה שנים אחרי שהופיע אז אולי אל לי להידחף פתאום.
[ליצירה]
[ליצירה]
טלי
מתי מפסיקים לחפש את שאבד לנו
או מתי כבר מחפשים שלא למוצאו
כי כבר הרמנו ידיים
מעכשיו טוב לנו פֹה
[ליצירה]
לקופץ לגובה
הילדים האלה (שהם אנחנו) מבכים על אובדן ה'אלוהים' שלהם, על אובדן התמימות, על אובדן האמת, על אובדן התשוקה לידיעת האמת, לידיעת מה שה' אלוהיך רוצה מעימך. כמו הנשים האלה שביכו על אובדן האל שלהם (ודרך אגב יש בהבנה השטחית של הנבואה משהו אלילי, אני מקווה שרק בהבנה השטוחה ושישנה הבנה מעמיקה. למדתי על זה הרבה וגם אצל צדיקים חכמים ופילוסופים זה נשמע בסופו של דבר כהזיה, כהמצאת אנוש. מי יתן ואתבדא.)
אך האם מה שאתה אומר זה שזה היה חלק מהעבודה זרה לבכות עליו ולא בכי של אנשים שאיבדו את אלוהיהם?! אם כן אז לא ידעתי.
אבל זה נשמע נחמד בכל מקרה.
תגובות