סולם מוצב ארצה
וראשו
כל הארץ פערים פערים
ודמות כבודו מלאה
וכל הארץ פערים
ובבדק הסדקים
לאורו
רק אבק מסתחרר בכבדות
בצידי דרכים מאובקות
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מאורה מאורה, יש ספר שנקרא 'האופרה הצפה' של גו'ן בארת', תקראי שם בעמודים 240-243 פשוט קראתי את זה היום והוא מתאר שם בחריפות את הרצון הזה למגע. (לא ממל יץ לקרוא את כל הספר). תיארת את זה בעדינות ויפה. נראה לי שכדאי יותר לחדד את התחושות בחיבוק, אך אני קורא את זה כמה שנים אחרי שהופיע אז אולי אל לי להידחף פתאום. [ליצירה]
- [ליצירה] "בואי רוח, עיקריני, היפכיני על פני, השמיעיני." זה מזכיר לי קטעים מכתביו של 'הנזיר' כשהיה לוהט ומשתוקק שתשוב אליו הרוח ויחדל זמן קטנותו שהיה עוסק בו בהלכות ופלפולי גמרא ויתעורר הוא בהגיונות רחבים אל שירתו הפנימית ואולי אף לנבואה. ידוע שמרבית המשוררים היו זקוקים להיות לבדם בעת אשר כתבו, הבדידות המתאימה כל כך לרחשי לב כואב ובוער. וכן, סוג של למות, בלהט תשוקתך לחיים. אך באמת איך נמות כל פעם מחדש, והאם אפשר לכתוב מתוך אנרגיה שקטה ללא התגרות אך שעדיין לב גדול בוער בפנים ודורש נפלאות? היה משורר אחד (שכחתי את שמו, הוא נפטר לא מזמן) שסיפר על עצמו שהיתה לו מוזה לכתוב שירים דווקא רק כשהיה מוקף בבני משפחתו המכינים ארוחת ערב במטבח. אך עדיין זה לא עונה לנו, ובכלל לא יודע עד כמה שירתו נוגעת בעצבים חיים. תודה על השיר. [ליצירה]
- [ליצירה] והיום? ואיך אפשר ואין שלם? או שמא אין שבור עוד לתקן? עומקיאולוג שהוא החייני פעם והרווני והוא עדיין מתקן! [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על התגובות. אמילי- אשמח לשמוע מה זקוק להגהה [ליצירה]
- [ליצירה] לקופץ לגובה הילדים האלה (שהם אנחנו) מבכים על אובדן ה'אלוהים' שלהם, על אובדן התמימות, על אובדן האמת, על אובדן התשוקה לידיעת האמת, לידיעת מה שה' אלוהיך רוצה מעימך. כמו הנשים האלה שביכו על אובדן האל שלהם (ודרך אגב יש בהבנה השטחית של הנבואה משהו אלילי, אני מקווה שרק בהבנה השטוחה ושישנה הבנה מעמיקה. למדתי על זה הרבה וגם אצל צדיקים חכמים ופילוסופים זה נשמע בסופו של דבר כהזיה, כהמצאת אנוש. מי יתן ואתבדא.) אך האם מה שאתה אומר זה שזה היה חלק מהעבודה זרה לבכות עליו ולא בכי של אנשים שאיבדו את אלוהיהם?! אם כן אז לא ידעתי. אבל זה נשמע נחמד בכל מקרה. [ליצירה]
- [ליצירה] הדס זה לא תרגום, בנראה נילחץ לי כך בטעות, אנסה לשנות [ליצירה]
- [ליצירה] טלי מתי מפסיקים לחפש את שאבד לנו או מתי כבר מחפשים שלא למוצאו כי כבר הרמנו ידיים מעכשיו טוב לנו פֹה [ליצירה]
- [ליצירה] רוקמת בניין אחרון מעבר ל"הפתעה" שבסוף ומעבר לשלומית המזדקנת המחכה לסוכת שלום... שמעתי בלי קשר לשלומית כמה תווים עדינים ויפים. סיפור על אשה המנסה בידיים שבריריות לרקום לה בניין עדין, היא פועלת כמו מקשיבה לצוואה, צוואתה האחרונה, ממשיכה בדבקות רכה למרות הכפיפות האיטית, ההזדקנות, הכאב- עד אשר זה כבר לא כואב, כבר לא- בפעם האחרונה (הוא לא יחזיק מעמד עוד שנה) מקימה היא את נווה הרעוע כדי שתוכל למצוא משכן לרסיס התקווה והיופי שעוד נשאר בליבה, משכן לכמיהה ענוגה אדמדמה ורוטטת -יחידית אשר עוד נותרה בין כל מטחי עולמנו, לבנות לה משכן כצוואה אחרונה ואחר כך לחכות... לידום... לחכות... הדס, זה היה סיפור מקסים, יש לך כתיבה מיוחדת שאני מאוד אוהב. [ליצירה]
- [ליצירה] אשר לא תכלה לנצח אולי גם קצת משל על נפשנו ואלוהים, נפשנו הכוספת לבוא עדיו אך יודעת שהיא כמו המים "רוצה להגיע למקום שלא תזכה בו לעולם" כשבאה עדיו - נסתר הוא מהאדם אך בעצם אולי גם נסתר ממנה (חרגתי קצת המסיפור?)- כשמשעבד האדם את אלוהיו לחייו הקטנים נשאר הוא ריק, כמו טרגדיה יוונית אולי אך גם כמו החיים האמיתיים והאדירים אשר בם תמיד ישאר אלוהים נסתר, מצוי תדיר לשאיפתנו אשר לא תחדל לרגע, לכיסופינו אשר לא יספרו מעוצם [ליצירה]
- [ליצירה] להדס וקופץ לגובה חבר'ה, אתם מפחידים אותי עם האלים שלכם, בסוף אני עוד אמחוק את השורה הזאת. [ליצירה]
תגובות