אני בבית קפה עכשיו, סתם בית קפה, בלי דימויים
מרגיש עכשיו אבוד, אבוד זה לא מילה, מעורער לחלוטין, בטירוף
אז זהו- כ"כ עצוב לי שאפשר למות. שזה מה שאני רוצה בעצם
לידי יושב פרצוף שמזכיר לי פרצוף אחר, בהמשך יש עוד הרבה פרצופים אבל למי אכפת
אז זהו, מה עוד? לא עוד הרבה חוץ מהרבה בנליות ושיעמום
נחמד תכלס, סתם נחמד פה
השעות הבאות עוברות בשקט, הרי אין פה שום דבר מיוחד, הכל רגיל אצלי היום. הפרצופים מסביבי כ"כ רגילים שזה מרגיע. רגיל זה לא מילה
אבל אבוד זה כן, מעורער לחלוטין זה אפילו שתי מילים
אני יוצא מבית הקפה עכשיו, חשוך ורוח קרה מלטפת את פניי
לא שהיא מסוגלת לשפר את ההרגשה
אני מתחיל לצעוד לכיוון ביתי והקור מקפיא את בשרי, אצבעות ידיי לבנות, חיוורות כמו... כמו... לא משנה
צבע יפה נהיה להם פתאום, עדינות כאלה, כמו של פסנתרן
אני מדמיין אותם אוחזות באקדח, אקדח שחור, על האקדח טיפות דם, לבן שחור ואדום
איזה יופי. צבעים יפים אלה
באמת יפים
